דתיות גאות

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

כמה פעמים שאלו אותי "מתי תתחתן?" - כבר קשה לי לספור.
אם רק היו יודעים כמה אני רוצה, ולא יכול.

אז אתחיל מההתחלה: אם אני יכול להעיד על עצמי, אני חושב שאני בחור די נחמד, בן 36, אקדמאי, מסורתי, לא דוגמן אבל נראה די נחמד - והומו...

יש בי כ"כ הרבה דברים, אבל דווקא הנקודה האחרונה היא זו שמשפיעה יותר מכל על חיי.

היא משפיעה כי יש בי שני צדדים - אני גם הומו, אבל גם מעוניין במשפחה של אמא ואבא. מסיבות שאולי אפרט בעתיד, הגעתי למסקנה שהמשפחה שהכי הייתי רוצה שילדיי העתידיים יגדלו בה היא משפחה של אמא-אבא-ילדים. זה לא חייב להתאים לכל אחד, אבל זה מה שמתאים לי.

אם לא הייתי הומו, אני מניח שהייתי מגשים את החלום הזה כבר מזמן. כולם סביבי כבר עשו זאת. אבל הנטייה הזו שלי מונעת ממני להגשים את החלום הזה. אני יודע שיהיו כאלה שיגידו שאני צריך פשוט לחיות עם גבר וזהו, או להביא ילד עם אישה ללא מגורים משותפים, אבל זה לא מתאים לי.

האבסורד הוא, שאם הייתי דתי - היו כבר מסגרות שהיו מסייעות לי לחפש לסבית שאוכל להינשא לה ולהגשים את החלום של שנינו. אבל אני "רק" מסורתי, לא מספיק דתי בשביל שהדתיים יעזרו לי, אבל לא מספיק חילוני כדי לבחור לחיות בזוגיות גאה.

אז אם אתם מכירים מישהי שמכירה מישהי לסבית בארון / א-מינית שחולמת להקים משפחה עם מישהו נחמד, כששני הצדדים לא משקרים זה לזה, ומתאחדים כדי להשיג מטרה שהיא נעלה בעיני שניהם - אני אשמח אם תקשרו בינינו - בפייסבוק או במייל: GayLookingForLesbian@gmail.com.

מי יודע... אולי תזכו לחתן עוד זוג ותזכו למקום בגן עדן (כך מספרים...)

אני קוראת אתכן לאחרונה... "כמה עצב וצער, כמה חושך ביער, חושך ביער וחושך בלב..." לא קל לקרוא, להבין את עומק הבדידות. כל אחת בביתה, במיטתה, כמהה וחולמת על אישה אהובה. על אהבת אמת, אהבה שלמה.
לילה עכשיו, כבר מאוחר, ילדיי המתוקים ישנים במיטותיהם, פוסעת חרש, מתבוננת בהם ישנים, מכוסים היטב בשמיכות, בחדרים הנעימים, איזו שלווה על פניהם, כמעט מחייכים מתוך חלום, הם לא מודעים לסערה המתחוללת בליבה של האם שהם כה אוהבים. הם לא מודעים למחשבות של אמא, שמרגישה שהיום הולך וקרב, היום בו לא אוכל יותר להמשיך לישון לצידו בריחוק כזה. אני תוהה לעצמי כמה נשים יש כמוני, שאינן נמשכות לאיש איתו עמדו תחת החופה. כמה נשים יש כמוני, השוברות שוב ושוב את ליבו של האיש הטוב שאוהב אותן כל כך... אך אין באפשרותי להשיב לו באותו מטבע. והכאב על כך...
והמחשבה אולי עדיפה לו אישה אחרת, אולי יזכה לאישה שתאהב אותו אהבה שלמה.
ואני? האם אזכה גם אני לאהבת אמת? האם אמצא אישה לחיות איתה במידה ואעיז? לאלוהים התשובות. ובינתיים עוד יום חולף ועוד שבוע, חודש הופך לשנה, מתפללת להשם, אנא עזור לי לאהוב אותו, שארצה לחבק רק אותו... האם זה אפשרי אלוהים הגדול? האם אוכל לשכוח את אהבתי? או שאולי עליי להשלים. להשלים שתמיד אמשך לנשים, תמיד אתגעגע לאישה יפה ואוהבת בין זרועותיי... אני תוהה באיזו דרך לבחור, לאחרונה יותר ויותר מתבהר לי שעליי לבחור את דרכי. אמנם בחרתי דרך לפני שנים מספר, וזכיתי בפירות נפלאים בזכות הבחירה הזו... האפשר שטעיתי עם כאלה ילדים... פירות אהבתנו...לא טעיתי, הכל מדוייק וקרה כפי שהיה צריך לקרות. אך אני עוד צעירה, חיים שלמים לפני, ואינני בטוחה כי יש בי את הרצון להמשיך בדרך בה בחרתי, הלב רוצה משהו אחר...
בעברי טעמתי מגעה של אישה אוהבת, היא עטפה אותי במבט עינייה הרך, נישקתי את כל גופה העירום... ביליתי איתה ימים שלמים של צחוק ושיחה מעניינת וקולחת, התפעלתי מחוכמתה והתענגתי מקול הפעמונים של צחוקה... חיבור נפלא כמו שזכיתי לחוות רק עם אישה... ליבי השבור מרגיש היטב את הגעגוע... מחפשת תקווה, מחפשת את הדרך להרגיש שלמה. איתו או בלעדיו זאת לא אדע.
שמחה שיש את הפורום הזה, שמחה שאתן כאן איתי.

אבא יקר,
פעם ראשונה שאני כותבת לך. תמיד השיחות שלנו היו קצרות כאלו, מזדמנות. על דברים נקודתיים וענייני דיומא.
אתה מכיר אותי, לא אוהבת לחפור. משתדלת להיות בסדר ומודה תמיד על כל מה שאתה נותן לי.
התלבטתי אפילו איך לפנות אליך. תמיד חינכו אותי שאתה המלך. דן ושופט את כל באי עולם. מצד שני לימדו אותי שאתה גם אבא.
אז אבא, עכשיו אפנה אליך בפונקציה הזו. כי זה נושא שלא אהיה מסוגלת לדבר עליו עם שופט. ואתה אבא שלי, אתה בראת אותי ככה ואתה גם העמדת אותי בנסיון הזה כי ידעת שאני יכולה לעמוד בו.
אתה יודע על מה אני מדברת, אתה רואה אותי נלחמת 24/7.
על זה אבא.. על זה אני רוצה לדבר.
בעוד חודש אעמוד בבית הכנסת ואגיד וידוי והדמעות ירדו כמו בכל שנה. אתפלל על קרובי, על ילדי, על עצמי. אבקש סליחה על כל מה שהיה. ואבקש רק טוב לשנים הבאות. לי ולכל עם ישראל.
אני בטוחה שאתה רואה את ההשתדלות שלי כל השנה בכל התחומים. אני בטוחה שאתה רואה עד כמה אני מאמינה בתורה הקדושה שנתת לנו. אתה יודע שאני כאן מבחירה. לא כי גדלתי ככה, לא כי ככה הורגלתי. אני כאן כי אני מאמינה בכל פסיק ותו בתורה ופירושיה ומשתדלת לקיים את כל הכתוב בה בלי שאלות.
אפילו שהחלום שלי זה ללכת עם סקיני ג׳ינס (סיפרתי לך את זה פעם נראה לי). אפילו שחם לי למות עם הכסוי ראש וכל הצניעות הזו באוגוסט. אפילו שהריח של ההמבורגר הלא כשר הורג אותי ברמות שאני מורעבת. למרות שדבר שהכי בא לי לעשות בשבת בבוקר זה בטן גב בחוף פלמחים. מעולם לא העליתי בדעתי לעשות משהו שסותר את דברייך.
אבל אבא.. יש נסיון אחד שמפרק אותי.
נסיון אחד שאני נלחמת בו כל כך הרבה שנים ולא מצליחה.
כמה פעמים אמרתי לעצמי די. תפסיקי עם השטויות שלך. תפסיקי לבזבז אנרגיות על החיים האלו. על ההסתרות. על החיפוש העצמי.
תשקיעי במה שיש לך. באיש שלך, בילדים שלך, בקריירה שלך.
כמה שנים אני מנסה למצוא את עצמי בתוך המסגרת שאתה הורית לי לחיות על פיה. כבר כמעט 15 שנים...
לקח לי כמה שנים להבין מה קורה לי בנפש ומרגע שהצלחתי להבין הוקל לי אבל משם התחיל מסע חדש. מסע שבמשך שנים אני מנסה למצוא לו מנוח, ולא מצליחה.
אבא אני רוצה שתדע שזו לא מלחמה יומיומית. זו מלחמה של כל רגע.
כן, גם כשאני בעבודה ועסוקה במיליון דברים אחרים. גם כשאני נוהגת, שאני מבשלת, שאני מתקלחת.
אין רגע שלא עובר לי בראש- אילו היתה אשה מחכה לי בבית כשאני חוזרת גמורה מהעבודה ויכלתי להתחבק איתה על הספה, אילו היתה יושבת לידי באוטו ושמה לי יד על הרגל או ראש על הכתף. או שאולי היתה באה ומחבקת אותי מאחורה כשאני מבשלת למשפחה שלנו את השבת. ועל מקלחת.. על זה לא אכתוב מטעמי צניעות...
במקום זה אבא יקר שלי.. במקום זה אני הולכת לפי איך שאתה הכתבת ובחרת עבורי. העמדת אותי באחד הנסיונות הקשים שיכולים להיות לאדם. נסיון שהוא ציפור נפשי. המקום הכי רגיש בלב שלי.
גזרת עלי במובן מסויים חיים של בדידות. של הסתרה (גם אם לעולם לא אמשש את זה, אני מסתירה את מהותי) חיים שלעולם לא יהיו שלמים.
אני מנסה בכל כוחי לסתום את הראש. לסגור את המחשבות אבל אתה מכיר אותי, בכל זאת בראת אותי כזאת.. אחת שתמיד צריכה להבין הכל. והמחשבות.. המחשבות רצות כל הזמן.
אז יש תקופות שהגלים נמוכים ואני מצליחה להחזיק את הראש מעל המים ויש תקופות שהכל מציף אותי ואני מרגישה על סף טביעה.
על פניו החיים שלי נראים הכי בנאליים בעולם. בעל, ילדים, קריירה, חברות. אף אחד אפילו לא מתחיל לחלום מה הולך לי בתוך הבטן. כמה היא מבעבעת. והנפש.. כמה היא צורחת. כמה היא כמהה למשהו אחר.
מדריכת הכלות שהלכתי אליה אי שם לפני 15 שנים אמרה לי שחדר השינה הוא כמו קודש הקודשים.
ואני רוצה להוסיף לפירוש הזה שמבחינתי המיטה היא כמו מזבח ואני- הקורבן. קורבן שאני מקריבה מרצון גמור כדי לחיות כמו שציוות.
כדי ללכת בדרך הישר שקבעת. כדי לעשות לך נחת רוח.
אז אבא, בעוד חודש כשאגיד וידוי ואדפוק עם היד הכי חזק שאני יכולה על הלב שלי, תדע שכל שנה התפללתי שעם הדפיקות האלו אולי ״זה יעבור לי״. השנה אני כבר יודעת שזה לא. שזו אני. ואני אפילו בסדר עם זה.
אני רק מבקשת אבא יקר שלי שתעזור לי ותיתן לי את הכלים הנכונים לי להתמדדות הלא פשוטה שנתת לי בחיים האלו.
שתסלח לי על המעידות שלי. שתבין אותי. את עומק הכאב.
ואני רוצה להגיד לך תודה. תודה על המשפחה שנתת לי. תודה על הנשמות המיוחדות ששלחת ללוות אותי לאורך הדרך.
אני יודעת שאתה איתי, אבא.
תדע רק שלא קל לי בכלל.

דפדוף בעמודים:

העמוד הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10

עמוד הבא