|
דתיות גאות
דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
|
|
|
ועכשיו צריך להתחיל מחדש, כאילו מעולם לא נכוות. כאילו מעולם לא אהבת.
|
|
בתגובה ל: לב שבור מאת: Hi_ro88 לאסוף את השברים ולקחת אותם לא מחדש לא כאילו לקחת אותם לחיפוש להשתמש בהם ליצור
ובע"ה ה' ישלח לך מה שליבך מחפש אהבה טובה, אהבה שבונה חיים.
~חיבוק~
|
|
|
|
|
|
|
מעניין לאן זה לא להאמין איך המקום הזה היה כל כך תוסס בעבר
|
|
בתגובה ל: אז זהו כמעט כולן עזבו מאת: אש בלבבי וואהה איפה כולם? פעם היה פה חייםםםם בנות כתבו לנו שירים והיתה אחת גירלז עושה בלגנים וכאלו שעקבנו אחריי סיפורים שלהם רזיאל עם פוסטים קורעעעים ואמיתיים והיה דיונים והנשואה הבת של הרב והאקסית של הגיסתה מעיניין אם כולם חזרו לארונות או שבגלל שמצאו זוגיות דששש
|
|
בתגובה ל: וואייי בול חשבתי על זה גםם מאת: ניקוש ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: וואייי בול חשבתי על זה גםם מאת: ניקוש כבר לא כל כך כותבת, בעיקר כי יצאתי מהארון, וזה לא סוד, ויש המון אנשים מסביבי לדבר איתם, ויש את בת קול... שכבר אין לי כל כך צורך במקום הזה. ובכל זאת נכנסת מדי פעם, כדי לראות אם קורה כאן משהו מעניין. וכי המקום הזה בהחלט היה משמעותי בשבילי תקופה.
|
|
בתגובה ל: אז זהו כמעט כולן עזבו מאת: אש בלבבי כבר שנים שהוא מתקדם רוב הזמן באיטיות ובשרשורים לא מאד ארוכים. מטבע הדברים יש הרבה כותבות שנכנסות מדי פעם אך יכולות גם שלא לכתוב לתקופה ארוכה. אבל התקלות הטכניות האחרונות בהחלט לא הועילו.
מניחה שיש כאלה שעברו לפייסבוק (נניח יצא לזהות קולות מוכרים בדף וידויים - של הלהט"בים ושל הקהילה המתמודדת).
בכל מקרה - מוזמנות לכתוב ולשתף. מעריכה שיש פה הרבה יותר קוראות ממה שנדמה.
|
|
בתגובה ל: תמיד היו לפורום תקופות טובות יותר ופחות. מאת: אנה ק אין (:
|
|
|
הי אני מחפשת קשר ואהבה עם דתיה בגילאים בין 37-43, גילאים קרובים לגילי... :) הסטטוס שלי - גרושה עם ילדים. מחפשת את האחת שיהיה לי קליק וכימיה איתה, באותו ראש... צרי קשר בפרטי.
|
|
בתגובה ל: מחפשת קשר ואהבה מאת: סגול ירוק ללא תוכן
|
|
|
|
מעולם הכעס לא הוביל אותי למקומות טובים ואני מניחה שבאופן כללי כעס לא מוביל למקומות טובים... את פגעת בי מאוד, זה נכון. ואת מודעת לפגיעה אבל לא מודעת מה לעשות עם זה ככל הנראה. ובינתיים, אני מרגישה שאני מפסידה חברה, היא מישהי שהייתה לי משמעותית ויש לנו כל כך הרבה לתת אחת לשנייה והכעס והפגיעה לא מאפשרים לי
חשבתי על זה עם עצמי שאולי שברגע שפגעו בי, הדבר האחרון שנשאר לי זה כביכול לשמור על כבודי ולדאוג שלא להיפגע יותר ממה שכבר נעשה, וכאילו לקחת את השליטה על מה שנעשה מבלי שליטתי ולעשות לו סטופ. אך האם במעשה הזה אני לא מוותרת על עוד דברים? כמו חברות למשל? כמו לשחרר את עצמי מכבלי הכעס והפגיע שבסופו של יום פשוט מתישים אותי...
אבל מרגישה שאני הנפגעת הראשית מכל העניין. אני כבר לא יודעת מה לעשות והתובנות הנחמדות האלה לא ממש עוזרות לי למעשה.
המלצות? עיצות?
|
|
בתגובה ל: אני רוצה להפסיק לכעוס עלייך מאת: חרדית ביישנית הזמן מרפא הכול (כך אומרים) ואולי מתישהו תוכלו להיות שוב חברות אבל אני לא חושבת שאפשר להילחם בכעס זה רגש בסיסי ועוצמתי - וכנראה חשוב מהרבה בחינות. מבחינתך - את כועסת עליה בצדק, ויתור על הכעס יהיה ויתור משמעותי - על הנרטיב שלך של מה שהיה, על סוג של תפיסת צדק. יש משהו נכון בלהיפגע כשפוגעים בך. ויש משהו לא נכון לא לכעוס - כשפוגעים בך.
מצד שני אני מזדהה מאד עם חוסר הרצון לכעוס, עם התחושה שזו מעמסה שפוגעת בעיקר בי.
בהתמודדות שלי (מול המשפחה הגרעינית שלי) אני משתדלת להסתכל על חצי הכוס המלאה, לבחור בקשר (על אף חוסר המשולמות שלו והפגיעה המתמשכת) ולהזכיר לעצמי זאת שוב ושוב . מדי פעם לתת לעצמי את המקום לכעוס, יום-יומיים-שלושה, לדעת שהכעס והפגיעה עוד נמצאים שם, נערמים מאירוע לאירוע ומכל יום שעובר והעוולות הקטנות עוד שם - אבל לא לתת להם לחרוג מעבר למקום שאני מוכנה לתת להם בחיים שלי. זה הכול עניין של פרופורציות - שבו אני שמחה מאד על הקשר מעריכה את הבחירה לשהם בו מעבר לקושי שלהם ולא מוכנה לתת לדברים הקטנים להרוס. אבל זו לא חכמה - מדובר בפגיעות יחסית "קלות" שאני יכולה לחיות איתם מאנשים במעגל השני.
לעבור להיות חברות אחרי קשר זוגי זה מאד מורכב. זה מקום עם פגיעות גבוהה. ואני לא בטוחה שיש מה לעשות מלבד להתרחק ולחכות שהדברים יהיו פחות טעונים.
~חיבוק~
|
|
בתגובה ל: אני לא חושבת שיש הרבה מה לעשות מאת: אנה ק מעריכה מאוד את תגובתך הארוכה ומכל הלב. נתת לי עוד זוית הסתכלות חשובה שאני אקח בחשבון.
|
|
|
|
בתגובה ל: חנוכה שמח מאת: אש בלבבי החיים כבר לא כמו שהיו עם כל הלחץ מסביב לשעון הפרנסה הילדים כל מה שקשור לחיי היום יום, עוד שרדתי, כי האושר לא נמדד בפעולות, רק בתוצאות, ויש כאלו. אבל מאז, כבר כמה שנים של המחשבות, ההדחקה וההכחשה, החיי שקר והמצפון, השמחה כבר לא שלמה, בכל חג, בכל ארוע, בכל חיוך, אפילו סתם בדיחה או הברקה של ילד, משהו מעיב על החיים, עוטף אותם במשהו שהולך ומתעבה ומתקשה מיום ליום.
הלוואי שהכל יעבור לי כבר
|
|
|
ערב שבת, הבית מלא אור, ריחות התבשילים והחלות, כולם לבושים יפה ושמחים, הבית רועש מקולות צחוק ושירי שבת. האיש שלי מסתכל עליי במבט כל כך אוהב... אומר לילדים "נכון שאמא היא האישה הכי יפה בעולם?" אני מחייכת אליו, אל המחמאות שלו כבר התרגלתי, כמעט ואין לי התרגשות מהמילים שלו אליי... והלב שלי נקרע. למה זה לא מספיק לי? למה כל הברכה והטוב הזה לא מספיקים עבורי? מה עוד אשה יכולה לבקש?? לא חסר לנו כלום ברוך השם. באמת חיים של שפע. משפחה גדולה, קהילה טובה ומיוחדת, חיים נוחים. וזה פשוט לא מספיק לי. ריק לי. אני מוקפת אנשים אך מרגישה כה לבד. אני יודעת שעליי לראות את הטוב, להתרכז במה שיש לי וזה המון המון. אבל יחד עם כל הטוב הזה, אני חיה עם חוסר מאוד גדול. עם כמיהה נורא גדולה... עם געגוע כואב. האם זו ההקרבה שעליי לעשות? לחייך למרות החוסר? להמשיך לעשות את הדבר הנכון למרות שכל כך חסרה לי ההתרגשות? המשיכה... האהבה לאשה שתגע בנפשי? קשר חם ועמוק ואמיתי וכנה... הלוואי והייתי מצליחה להתרגש ולהנות מהמגע עם בעלי כמו שהתרגשתי אז ממנה... הלוואי ואצליח למצוא את השקט והשלווה בחיי, בלי להרעיד את הקרקע, בלי לפגוע באף אחד מאהוביי. אוי אלי אלי ברך אותי בתחושת שלמות, תן לי לחוש מסופקת ומלאת עניין מהחיים שבחרתי, ברך אותי שאוכל לאהוב ולהנות מהמגע עם האיש שלי. מהחיבוק שלו. מהחיוך שלו. אנא השם עזור לי להצליח לחיות בשמחה את חיי... למה זה מרגיש משהו כל כך בלתי אפשרי...? ואיך אחיה חיים שלמים עם החוסר הבוער הזה...
|
|
בתגובה ל: האור שבתוכי מאת: איילת אהבים למרות שזה מרגיש שכבר את לא מאמינה שזה אפשרי.
את יודעת כמה טוב יש לך בעולמך. נשמע שזה כבר לא יעזור לך להזכיר לך את זה. כמה יש לך להפסיד. האם פעם אהבת את בעלך? האם יש לך במה להיאחז כדי שתוכלי לפחות במידה מסוימת למלא בו את הריק? האם יש אפשרות להתמלא בדרך אחרת - עבודה, ילדים, התנדבות - מתוך השלמה עם כך שהזוגיות לא תוכל לתת לך את מה שאת מחפשת?
ההודעה שלך כל כך עצובה. כל כך מתסכלת.
שה' ישלח לך את מה שאת מבקשת ויגשים משאלות לבך לטובה.
|
|
בתגובה ל: מצטרפת לתפילות שלך מאת: אנה ק אנה מקסימה, תודה שענית וכתבת.
זו אכן שאלה גדולה. האם אוכל להסתדר ככה... ללדת עוד ילדים לחיות עם החוסר. לא לממש את מה שהלב מבקש. לחיות בעצם בלי אהבה.
(ולא מאמינה שחיים כפולים יעשו לי טוב. שמעתי על האפשרות הזו וזה לא מתאים לכל אחת)
הבעיה היא, שיש לי קושי גדול לקרבה אוהבת עם האיש שלי. למרות שהוא 100 אחוז, ואוהב ומשתדל מאוד. אני לא מצליחה להתחבר. לא מצליחה להסתכל לו בעיניים. לא נהנית אפילו מהדבר הפשוט של להחזיק לו את היד.
אז גם אם אוותר על אהבה טובה ומרפאת עם אישה, אני שואלת את עצמי האם אוכל לזייף אהבה איתו כל החיים. והתשובה לזה היא פשוט לא.
וההבנה המחלחלת הזאת מפחידה אותי כל כך. כי היא אומרת שאין מנוס מלהתגרש. והמחיר כל כך יקר... לא יודעת אם יש מוצא אחר.
|
|
בתגובה ל: אנה היקרה מאת: איילת אהבים נשמע שאת יודעת לשאול את עצמך את כל השאלות - ולענות את התשובות הקשות.
האיש שלך יודע כמה קשה לך?
ואכן המחיר יקר. ניסית טיפול - אישי? זוגי?
יש בבת-קול לא מעט נשים שהיו נשואות והתגרשו. היו נשים שגם עברו בבת-קול -ובחרו להישאר בנישואין. כך שאם את רוצה לדבר עם נשים אמיתיות - את מוזמנת לבוא, לשתף, לשמוע מנשים שהיו במקום שלך ואולי גם עדיין במקום דומה. זו לא החלטה שאין ממנה חזור.
הלוואי והיו פתרונות פשוטים.
~חיבוק גדול~
|
|
בתגובה ל: אנה היקרה מאת: איילת אהבים בגדול אני במצב שלך. נשואה לגבר אוהב וקשוב, נמשכת לנשים. גם לי חסר הריגוש שבמגע שנובע ממשיכה מינית. אבל יש הבדל גדול בנינו. לא בתנאי החיים אלא בתפיסה שלהם. כי החיים שלי מלאי אהבה.
מישהו שטף לכולנו את המוח בטענה שאם אין משיכה אז גם אין אהבה. זה שקר. יש המון אהבות שאין בהן טיפת משיכה. כמו הרגש שממלא אותנו ביחס אל הילדים שלנו. יש גם משיכה מינית שאין בה טיפת אהבה. מכוני העיסוי מתפרנסים מזה. קשרי זוגיות מתחילים לרוב מהרבה יותר משיכה יחסית לאהבה. אבל עם הזמן, לאחר שנים של נישואין, גם בזוגיות הטרוסקסואלית "רגילה", המשיכה יורדת אבל האהבה שנבנתה משנים יחד, מחוויות משותפות, גדלה. הבחוץ קורץ. לא רק לנו. גם לזוגות סטרייטים. משהו בחיזור, במשחק, במשיכה הזו שנשחקה עם השנים גורם להרבה אנשים, גם כאלה שחווים חיי משפחה מסודרים, לפזול החוצה. לחפש ריגוש. השאלה האמיתית היא מה באמת מחכה לך מחוץ למסגרת המשפחתית שיש לך? האם זו באמת אהבה שחסרה או שזה הריגוש שקשור במשיכה? האם באמת אין בך כל רגש כלפי האיש איתו את חיה? האם עדיף לך לבד מאשר איתו? כי הדבר הוודאי היחיד שיהיה לך אם תחליטי להפרד הוא שתהיי לבד. אף אחד לא מבטיח לך שתמצאי אהבה. משיכה אפשר שתמצאי. אבל מהריגוש החד פעמי לא תמיד צומחת מערכת יחסים יציבה. וגם מערכת יחסים יציבה לא מבטיחה לך אהבה... אני יודעת שאני נשמעת פה נחרצת. פשוט כי עברתי את המסלול שלך. מרצון לברוח מהתא המשפחתי הקיים (גירושין, ייחולים למוות (שלי או שלו...)) להבנה שזה מה שיש לי, ושבעצם זה מה שאני רוצה. החיים שלי מלאי אהבה ומאוד יציבים. אין בהם את הריגוש והטלטלות שעברתי כשהיתה לי זוגיות לסבית, אבל מצד שני, מי יכול לחיות כשהרגש נתון כל הזמן ברכבת הרים מטורפת של עליות וירידות?! ברגע שהשלמתי עם מה שיש לי, גיליתי כמה הרבה יש לי, וכמה המון עברתי עם בעלי, וכמה שאנחנו מכירים זה את זו, וכמה אכפתיות והשלמה יש בנינו. ואהבה. המון אהבה. אז אני לא נמשכת. אבל טוב לי כל כך. הלוואי וגם את תגלי את הטוב שיש. ההבטחות לריגוש ולמשהו טוב יותר שאולי מחכה לך, הן הרבה פעמים אשליה.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
|
|
בתגובה ל: לחיות בלי אהבה מאת: נעמומה מתלבטת האם ניתן להתייחס לנושא כ"אמת" אחת, או שבדברים כאלה שכל כך סובייקטיבים הפער בחויות הוא כל כך גדול שכל דבר צריך להיאמר בערבון מוגבל. לא בטוחה שההפרדה הזו שאת עושה בין אהבה ומשיכה יכולה להתקיים בשביל כל אחת לא בטוחה שבחירות שעבורך או עבורי הן נסבלות ואף טובות יהיו כאלה גם עבור אחרות.
ואחרי ההסתייגות הזו :-)
כפי שכתבתי לאחרת פה - מקובלת עלי מאד ההבחנה שלא מתגרשים בשביל משהו אחר. מתגרשים כי הלבד עדיף על הביחד הנוכחי. ומקובלת עלי ההבחנה בין אהבה ומשיכה, ואני שמחה מאד בשבילך שהצלחת לבנות קשר אוהב עם בעלך ולמצוא סיפוק ושמחה בכל קשרי המשפחה האוהבת שבניתם.
אבל פה אני חייבת להסתייג - ממה שאיילת אהבים כותבת למעלה, וממה ששמעתי מלסביות שהיו נשואות הקושי הוא לא רק היעדר משיכה אלא גם היעדר אהבה. הנוכחות של בן הזוג לא משמחת, האהבה שלו אינה עוטפת, הקרבה שלו קשה ולא מנחמת. קושי בחיים כאלה ממש אינו קושי של געגועים לריגוש (ולא שהרצון לריגוש ומשיכה אינם לגיטימיים לכשעצמם) או משקף תוצאה של שטיפת מוח הוליוודית או חוסר הבחנה בין אהבה למשיכה. זכית והצלחת לאהוב את בן זוגך. מאחלת אהבה כזו לכל לסבית שנשואה לגבר. אני לא יודעת ממה ההבדלים נובעים - היום אנחנו יודעים שנטיה מינית היא רצף, ועוד יותר מזה שקיימת הבחנה בין נטיה מינית ונטיה רומנטית (בדיוק ההבחנה שעשית, למי נמשכים ולעומת במי מתאהבים). יתכן שאת נמצאת במקום אחר על הרצף מנשים אחרות. וכן - ברור שיש מקרים שעבודה עצמית ופתיחת הלב יכולים לאפשר התאהבות ועל כן הפרספקטיבה שלך חשובה ביותר. אבל חשוב לזכור שזה לא תמיד אפשרי... לא בכל סיטואציה, ולא לכל אחת.
בע"ה שנצליח למצוא כל אחת ואחת את המקום שבו תוכל לחיות, לאהוב, לגדל ילדים ולעבוד את ה' בשמחה...
|
|
בתגובה ל: האור שבתוכי מאת: איילת אהבים השאלה היא מי אמר מה יהיה לך טוב? מי אמר שלהתגרש ולראות שאת ממסכנת (במקום מסוים) את כולם לא יפגע בך? מי אמר שהמצב עכשיו לא פוגע בך? מי אמר שתמצאי משהו יותר טוב? מי אמר שלא תרימי ידיים בסוף? מי אמר שאם עדיין המשפחה שלך לא יודעת והיא תדע הם ישארו בקשר איתך? מי אמר שתיהיי מספיק חזקה להרוס את החיים לאדם שסהכ כל כך אוהב אותך ואת המשפחה שלו?
אני במצב שלך... ילדים בעל אוהב שיודע עלי(איך לא?) המגע שלו צר לי אבל לא רק לא מרגש אלה בעייתי בשבילי. לפעמים המחשבה אולי באמת כדאי להפסיק להלחם להרים ידיים להגיד ניסיתי לא הלך.. זה כאילו יש לי בידיים מיליארד דולר וכבר אן לי כח להחזיק אותם. טון הצלחה לך במה שתבחרי שתראי שאת עושה נכון. אם את רוצה לדבר.........
|
|
בתגובה ל: ספרי לי על זה......... מאת: לו הייתי החיים הם קבלת החלטות במצבי אי ודאות וכך או כך - צריך הרבה תפילות. וממש פשוט כבר לא יהיה...
כלל האצבע הוא שמתגרשים לא בשביל משהו אחר אלא כי מעדיפים לבד על פני ביחד. אבל זה קל להגיד. בסופו של דבר כל אשה וכל זוגיות זה אוסף בחירות והלבטויות בפני עצמו.
שה' ישלח הרבה כוחות ושמחה...
|
|
|
|
יום חופש ספונטני, הודעתי בעבודה שלא אגיע. הילדים שמחו לבלות עם סבתא.
אני נוסעת לירושלים! הדרך ללב הפועם של ארצנו ארוכה ויפה. כמה אני אוהבת את הדרך לירושלים... אמא צריכה קצת לברוח... אמא צריכה קצת אוויר הרים צלול...
לבשתי מכנסיים רחבים מעט, וחולצה לבנה, רציתי נורא להסיר את המטפחת ולחוש את הרוח בשערי, להלך ברחובות העיר הקסומה ללא תווית. בטח יחשבו שאני תיירת, עורי בהיר, עיניי גם הן, כבר טעו לחשוב אותי כלא מקומית בעבר. אך בכל זאת, החלטתי להשאיר את המטפחת, האמת היא שהיא כבר אינה מכסה את כל שערי, כך שבכל מקרה ניתן לטעות ולחשוב אותי לאישה חופשייה.
מגיעה אל העיר, דבר ראשון פניי אל הקיר. פוסעת בצעדים קלים, יורדת במדרגות השוק הססגוני אל עבר הכותל, מודה להשם בליבי על שהשאיר לנו את קיר האבנים הקדוש...
בדרך עוברת בין חנויות עמוסות כל טוב, תכשיטים, תיקים והכל צבעוני ויפה. רואה בדרך טבעת כסף יפה עם אבן ירוקה, ונזכרת באישה שאהבתי... בטח הייתה אוהבת את הטבעת הזו, אני ממשיכה בדרכי. על פניי עוברות נשים ונערות, אני נזכרת בכן, נשות הפורום הסודי הזה, ותוהה אם מי מהן גם היא כמוני קוראת וכותבת בפינה הנסתרת הזו של אג'נדה.
יוצאת מהשוק, כמה צעדים והוא נגלה לפניי, גבוה, עוצמתי ומרגש, הכותל המערבי.
מתקרבת בצעדים שמחים, כשאני כבר ממש ברחבה אני מתבוננת בנשים הצדיקות אשר מטות ראשן אל הקיר בזמן התפילה. כל אחת בעולמה, בתפילותיה, אחת בוכה חרש, השנייה אוחזת ביד בתה הקטנה. ברגעים האלה מודה להשם על הניסיון שלי, לא הייתי מחליפה את הניסיון הזה עם אף ניסיון אחר. כי בניסיון שלי יש אמנם געגוע, כאב ותשוקה חבויה, אך גם זכרונות מתוקים ואהבה גדולה ומרגשת, ופנים יפות של אישה שאהבה אותי, פנים בהן אוכל תמיד להזכר, אמנם לרוב הזכרון מעורב עם געגוע וכאב, אך גם עם הודיה לאל על שזיכה אותי לדעת אהבת נשים מתוקה ונפלאה... ומי יודע... אולי עוד אזכה שוב לאהוב אישה... לנשק לה לפני השינה ולחבקה כל הלילה באהבה ושלמות אמיתית.
|
|
בתגובה ל: ירושלים שלי מאת: איילת אהבים כבר שנים שאני ירושלמית מרגיש שלכותל אני לא מגיעה אף פעם. זה לא במסלול מהבית - לעבודה - לגן - לחוג. וגם אין שם חניה. ובכל זאת מדי פעם זה מסתדר - בר מצווה, אירוע בסביבה ואפשר לקפוץ. וזה תמיד מיוחד. ותמיד הזדמנות. ותמיד מצטערת שזה לא קורה לעיתים תכופות יותר.
כיף שפרגנת לעצמך יום חופש. שהאויר והצעד הקליל ישארו איתך
|
|
|
רוח קרירה מלטפת את העצים עלים יבשים מצטנפים בקצות המדרכה את רוכסת לי כפתור נוסף במעיל 'שלא יהיה לך קר', את אומרת אני מצטמררת ונועצת מבט בנעלים. מחביאה את הידיים בכיסים, העיקר לא להרגיש מולך. רק לא לבכות... 'תסתכלי עלי' 'אני לא יכולה' 'למה?' 'כי נחנק לי בגרון' את מתקרבת, אבל אני מתרחקת הריח שלך נוגע בי מידי ונס שיש מעיל שאפשר להתכרבל בו שתיקה עומדת ביננו ורק הרוח מספרת הכל את הדמעות החנוקות את הפחד מהעתיד 'עשינו טעות', את לוחשת אני יודעת שאת צודקת והלב שלי מתפרפר באימה רציתי, באמת שרציתי. רציתי להפסיק, רציתי ל'התנרמל'... ניסיתי, אני מבטיחה שניסיתי ניסיתי לכבוש את התשוקה, ניסיתי להיות טובה ולא להרוס לי ולך את החיים אבל התשוקה לא שואלת והלב שלי בכלל עצמאי.. "אני אוהבת אותך". אמרתי פעם אחרונה לפני אתחרט ובלעתי דמעה חצופה אני אוהבת אותך. ו...סליחה.
|
|
בתגובה ל: רוח של כאב מאת: מיואשת מאהבה מה אפשר לאחל?
מה עדיף הכאב או לא להרגיש בכלל?
~חיבוק גדול~
|
|
|
בואי אליי. תתקרבי קצת.. מזמן לא דיברנו תשבי לידי ותספרי לי מה איתך אני אסתכל עלייך מדברת ואעקוב בערגה אחר מחוותייך, אחר תנועותייך הקטנות. ההחלטיות. כשתנועי אמהר לשאוף שובל ריחך מקווה שלא תשימי לב. (שימי כבר לב! או יד..) אגע בך בטעות או בהסח דעת. נראה כבר.. ואשתעשע ברעיון שמותר. אחפש פירור סורר להסיר מעל בגדייך ואם מעל פנייך, מה טוב. אתן לך לשתות ולאכול מה שאת אוהבת.
אהבה שלי את. בסוף הערב אדמיין שאת לא הולכת אלא נשארת לישון. איתי!! בצד שאת אוהבת. כמו אז
|
|
בתגובה ל: בואי קצת מאת: Less_beat כמה יפה תיארת את הרגע הזה.
|
|
|
|
|
| |