קראתי. לא החלטתי מה דעתי

קראתי. לא החלטתי מה דעתי
פורסם לפני 2220 ימים מאת נעמומה סה"כ תגובות: 40 תגובה אחרונה לפני: 2195 ימים

אבל זה בכל זאת מאמר דיעה שונה ממה שאני רגילה לראות מ"הארץ".
לא מחפשת לריב אלא באמת לשמוע דיעות כנות ולא מתלהמות.
אז הנה, קראי, מה דעתך?
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/289732

אהבת את הפוסט? סמן לייק:

הודעה

מחבר

שעה

תאריך

בתגובה ל: דעתי בעניין מאת: boom170
וגם מאוד שמחה שהעלתי את הנושא, כי התגובות באמת מעניינות.
לא יודעת מה הוא כתב על הבת שלו,
ובכלל- להרבה מהכותבים המאוד מוטים לאג'נדות ספציפיות אני מייחסת כתיבה שמטרתה פרובוקציה. לכן לא החלטתי מלכתחילה מה אני חושבת על מה שהוא כתב.

אני כן מסכימה עם העובדה שהאחוזים הגבוהים של הומואים ולסביות בציבור נובע יותר מתנועה חברתית מאשר מנטייה גנטית. בהחלט יש אחוז מסויים שנטייתו המינית היא עניין מולד, אבל לא בהיקף הנוכחי.
(אישית מודעת למי שאני, טום בוי מילדות, אוהבת תמיד חברה אחת וכרוכה אחריה, מעולם לא נמשכת לבנים, ועם זאת ברור לי שהקשיים שלי כיום בזוגיות עם בעלי (וב"ה הם לא רבים ורק בנק' ספציפיות) נובעים מזכרון הזוגיות שהיה לי איתה.) אם היו פחות התנסויות מיניות בחברה- פיתוח זוגיות בריאה היה נורמאלי ופשוט יותר, גם באורח חיים סטרייטי.

ברור לי שפשעים פליליים ומה שמנחם בן מכנה "התנהגות סדומאית" אינם תוצאה של נטייה מינית או בחירה בחיים להט"ביים, אלא תוצאה של הלך רוח חברתי מתירני ותרבות בידור אלימה, ולכן הם נחלת כלל הציבור ולא בעיה ספציפית לקהילה מסויימת.

עם כל אלה- חלק מהביטוי להלך הרוח הציבורי המתירני קשור מאוד במצעדי גאווה שחורטים על הדגל החצנה של הנושאים הכי אינטימיים שצריכים להשמר בין בני זוג. התרומה של הקהילה הלהט"בית לעידוד כל זאת- היא גדולה (כמעט כמו תרומתו של עולם הפרסום והבידור).
זו דעתי.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: מסכימה לגמרי מאת: נעמומה
זה חלק ממש שמנחם בן כתב על ביתו (כנרת, התאבדה) http://e.walla.co.il/item/2742399

דבר ראשון: כתבת: "אני כן מסכימה עם העובדה שהאחוזים הגבוהים של הומואים ולסביות בציבור נובע יותר מתנועה חברתית מאשר מנטייה גנטית. בהחלט יש אחוז מסויים שנטייתו המינית היא עניין מולד, אבל לא בהיקף הנוכחי."

אני חושבת שמה שאת אומרת הוא לגמרי לגיטימציה להומופוביה-אם נהפוך להטביות ללא חוקית, לא יהיו 'כאלו' ברחובות וכך לא יהיו יצורים כאלה אצלנו.

איזו תנועה חברתית קיימת שהופכת אותך ללהטב"י?
א. משיכה מינית היא משהו שלא פשוט לשנות אותו, במיוחד אצל גברים.
ב.תגובות של הסביבה/המשפחה.
ג.להביא ילדים לעולם- רוב ההומואים שאני מכירה לא יכולים ממש להביא ילדים (גם עם אם פונדקאית, זה עולה המון כסף).

הרצון להגיד שלהטביות מונעת בעיקר מתנועה חברתית הוא הרצון לסרס את הלהטבים ולהשאיר אותם בתוך הארון.

דבר שני, כתבת: "עם כל אלה- חלק מהביטוי להלך הרוח הציבורי המתירני קשור מאוד במצעדי גאווה שחורטים על הדגל החצנה של הנושאים הכי אינטימיים שצריכים להשמר בין בני זוג. התרומה של הקהילה הלהט"בית לעידוד כל זאת- היא גדולה (כמעט כמו תרומתו של עולם הפרסום והבידור)."

בציבור החרדי למשל שאין שם שום דיבור על מיניות יש לא פחות (ואפילו בתחומים מסוימים אף יותר) הטרדות מיניות מאשר בציבור הכללי.
ודווקא חוסר ידע מיני הוא זה שיכול לגרום ליותר הטרדות מיניות.
אילו נושאים אינטימיים צריכים להישמר בין בני זוג? את באמת אומרת לילדים שלך שחסידה הביאה אותם לעולם?

יש בחברה שלנו מתירנות, זה ידוע וברור, יש החפצה, יש המון טמטום.
אבל אין שום קשר בין המתירנות בחברה ללהט"בים ולמצעד הגאווה.

בתגובה ל: לא מסכימה איתך מאת: boom170
קראתי את מה שצרפת על מנחם בן. לא הבנתי.
כשכתבת שהוא לא ראוי להתייחסות אחרי מה שכתב על בתו, דמיינתי שמדובר באב אכזר שמפנה גב לקשיים שלה, שמכפיש בציבור, שמתעלל, ומה שמצאתי הוא אדם מוכה יגון שאהב את בתו עד עוורון, וכואב כמו שאין לשער את כאבו של אב שבתו בחרה להתאבד.
יודעת מקרוב עד כמה איבוד אדם קרוב גורם לחיבוטי נפש באשר למידת האחריות שלי באבדן- ואפילו כשמדובר בתאונה/ מחלה/ רצח. והנה כאן כשהבת שלך נטלה את חייה, והיו סימנים מוקדמים, ובתור אב לא סייעת ולא ידעת למנוע?! לא יודעת למה את מצפה מאב שכול שעל כתפיו מלבד אבל ואבדן מוטלת גם אחריות ואשמה. זה ממש לא מה שפוסל אותו בעיני. אם חורה לך שהוא מפרסם את כאבו בפומבי, אני מבינה את רגשותייך, אבל לא דנה אדם שזה הכלי שלו לפרוק, להתמודד, לנסות להשתקם.

לגבי מה שהמשכת וכתבת, גם את וגם אנה:
המשיכה המינית הבסיסית שלי היא לנשים. לו הייתי חיה בחברה אחרת מן הסתם הייתי כעת חיה עם בת זוג. בגלל שהחברה בה אני חיה לא פתוחה לנושא הזה בלשון המעטה- מתוך פחדנות בלבד נישאתי לגבר. זה דרש ודורש ממני המון עבודה, אבל רק מהמקום שלי כרגע בחיים אני מבינה כמה אני עשירה באמת וכמה החיים שלי נכונים לי. (שימי לב- נכונים לי. רק על עצמי לספר ידעתי)הקושי העיקרי הוא שבעלי הוא לא האדם הראשון שאיתו חייתי בזוגיות. היתה לי זוגיות אחרת. מוצלחת יותר במובנים אחדים ונוראית וכואבת ומוטעית יותר בהרבה מובנים אחרים. הזכרון הנוסטלגי מחליק את כל הפינות הדוקרות והופך את מה שהיה אז לפנטזיה נעימה שמקשה עלי לחיות את המציאות היפה של חיי.

בחברה הכללית מבערך דייט רביעי יש לחץ מסויים שהולך וגובר על "מימוש היחסים". כשכתבתי- כתבתי שהבעיה היא במתירנות. בחורה ממוצעת מגיעה לחתונה לאחר שחוותה כמה וכמה מערכות יחסים אינטימיות, יש לה מערכת ציפיות שונה וחומות הגנה אחרים מלבחורה שהגיעה לנישואין כשהיא נקיה מצלקות וזכרונות. כשההתנסות המינית היא עם אשה, נוסף על החוויה המוקדמת גם אלמנט של מים גנובים, של סוד, של יחסים אחרים שאין מה להשוותם או להגשימם עם גבר. ואז נשארת רק החוויה הנוסטלגית שכמו שכתבתי- מתייפה ומומתקת עם השנים.
אני מאמינה שאם למרות הנטייה הבסיסית שלי כלפי נשים לא הייתי חווה זוגיות שכזו עם אשה, היה לי קל יותר בחיי הנישואין הנוכחיים שלי. (אגב, שלא תטעי- אני לא מתחרטת! אני בהחלט נוצרת את חוויות העבר שלי, הן חלק ממי שאני.)

לכן- אם בגיל בו באופן טבעי יש שאלות של זהות מינית (וכולנו עוברות את הגיל הזה, וזה לגיטימי וטבעי) ישר הנערה מתנסה (שהרי גם לחברה שלה יש תהיות וגם הן לגיטימיות...) אזי החוויה של אהבה ראשונה ומגע ראשון יהיו עם אשה וזה מה שיצרב בתודעתה.
אני לא חושבת שיש פה קשר להומופוביה. באופן פקוח עיניים אני מתייחסת לתהליכים שמתרחשים. אני מודה לקב"ה וגם ללחץ החברתי שהוביל אותי לחיות כמו שאני חיה היום. כמה נורא להתעורר בגיל מאוחר ולגלות שאני מבולבלת, ללא משפחה או זוגיות (אה, כן, כי בת הזוג שלי דאז- ממש לא הטיפוס של "להזדקן איתה ביחד"... הייתי מאוהבת מכדי לשים לב לכמה חולה הקשר בנינו, וזה בלי קשר לעניין הלסבי) כאשר את המחיר החברתי והאישי כבר שילמתי על בחירה שההתנסות והחוויה גררה אותי אליה.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: כיוונתי לכנות מאת: TONE75
התחתנתי מפחד ולא מאהבה. האהבה באה אח"כ. (כמובן בחרתי בו אחרי כמה בחורים איתם יצאתי כי היה הפוטנציאל, וההבנה השכלית שאנחנו מתאימים. אולי היה לי יתרון שבחרתי באופן מושכל וללא העיוורון ששורה על מי שמאוהב...)
על נושא המשיכה אני נאבקת באופן תמידי.
מצחיק שהזכרת את עניין החלומות כי אצלי יש המון בלבול מגדרי בחלומות. אני מאפרת אותו כאישה, אני משחקת את תפקיד הגבר, דברים מוזרים.
אני יודעת שאני נשמעת מבולבלת, אבל אני לא. יש לי מודעות מאוד ברורה לבחירות שעשיתי בחיי, ובהחלט הבנה לגבי הוויתורים. ויודעת, באופן מוחלט, שלפחות במקרה הספציפי שלי הרווח גדול מההפסד. יש לי חיים מאוד עשירים.
משעשע אותי שכתבו שיש בי דיעות הומופוביות. אני מרותקת לאתר הזה ומאוד מכבדת חברות לסביות שיש לי בדיוק כי יודעת שבנסיבות מעט אחרות גם אני הייתי חיה כמותן.
ההתנגדות היחידה שלי היא למי שהטיעון "כך נולדתי" או "כך נבראתי" משמש לה כתירוץ לחמוק מעבודה אמיתית על המידות. לכולנו יש חולשות אופי ויש לנו יכולת בחירה ואפשרות להתמודד עם כל פרט באישיות שלנו. אדם שיאמר לי "אין מה לעשות, נולדתי עצלן/ קמצן/ בזבזן/ פרפקציוניסט וכד' ואין מה לעשות עם זה" יהיה בזוי בעיני. אני מאמינה שאפשר לשנות, לפחות את המעשים כדי שהלבבות ימשכו אחריהם, בכל תחום באישיות וגם לגבי נטיות מיניות. אז נכון, לעולם לא אהיה לגמרי סטרייטית, אבל לעולם גם לא אטען שיכלת הבחירה הופקעה ממני.
לכן מי שלא שלם עם מסלול חייו- ראוי לו שיתאמץ וישנה אותו. עצם העבודה העצמית הופכת אותו לאדם ולא למי שנסחף בזרם.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: ... מאת: TONE75
Tone, השעשוע שלי לא נובע מנסיון לייצר פרובוקציות או הנאה מוזרה מלהיות מושמצת.
אני משועשעת כי זו התגובה הכי צפויה שיש.
הרבה פעמים כשהשמעתי כאן דיעות שלא מתיישרות עם הקו הכללי של הפורום, וגם כשאחרות עשו כן- ישר נטען נגדן שהן לא לסביות אמיתיות/ שהן בעצם דו אבל מכחישות/ שהן הומופוביות ופעם גם מישהי כתבה שנראה לה שאני בכלל גבר... הכי קל כשלא מסכימים עם מישהו זה לבטל לגמרי את דעתו ולהטיל בו האשמות שלא מהעניין. זה פותר את הצורך להתייחס לדברים באופן ענייני.

אני מאוד מעריכה את מי שבכל זאת ממשיכה לחשוב גם כשאולי הרעיונות מאתגרים את הבחירות שעשתה בחייה.
עם כל הבטחון והשלמות שלי באורח חיי- אני לא מפסיקה לשאול ולחקור את עצמי- האם הבחירה שלי היא ממודעות ורצון או שהיא הסחפות בזרם המוסכמות? עד כמה שחשוב לי נושא הבחירה החופשית והיכולת לעבוד על מידות (גם אם לא אשתנה באופיי, אך אבחר לנהל אורח חיים רוח התורה עם ההתמודדות התמידית) האם אני עצמי עושה את זה?
התשובה לא ברורה לי, ולכן אני נשארת לשאול.
וכששואלים- מותר גם לשאול שאלות שאולי נשמעות לא נעים.
העלתי כתבה עם כותרת- שאני מנסה לנסח לעצמי את דעתי. השארתי את השאלה פתוחה לכולם מתוך רצון לתשובות שונות. האם שאלה וחקירה גם היא אסורה. את עד כדי כך בלתי מכילה???

טרם הובהר לי מה ההבדל בין מרכיב באישיות למאפיין, ומי יצר את האבחנה הזו. לגבי שאלתך- "האם אפשר להשתפר בלהימשך למישהו?" כבר עניתי שלא, אך בהחלט ניתן לפתח אהבה וזוגיות טובה גם ללא משיכה. זה קיים.
אהיה לסבית מן הסתם לעד, אך עדיין לא נלקחה ממני היכולת לנתב את חיי לפי בחירה, וגם להיות שלמה ומאושרת עם הבחירה הזו.

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: ... מאת: TONE75
לא נפגעתי מההתנסחות. אנחנו לא מכירות וודאי בעיני שלא כתבת שום דבר אישי נגדי.
לכן גם מנחם בן בעיני הוא לא נושא כי אני לא מכירה אותו ולא את דעותיו ברוב הנושאים (וגם בנושא הזה הופתעתי שאלו הן דעותיו). אין לי מה להגן עליו או על דבריו, שוב, כי הוא לא הנושא. סתם הפריע לי שברגע שלא מסכימים עם דיעה אחת שלו מיד הוא כולו הופך להיות לא ראוי, וגם היחס לבת שלו, וגם ההסטוריה שלו...
כך גם האשמה כלפי שאני הומופובית (מבלי להכיר אותי או את החברות שלי...) היא מוזרה וכל תכליתה הוקעה והתייחסות לא רצינית או עניינית לדברי. גם אין לי כל כך מה לענות עליה, כי כל תגובה תחמיר את מצבי. אם אומר שיש לי חברות לסביות שאני אוהבת בכל נפשי, תמיד תוכלי לומר (להבדיל, להבדיל) שהיטלר אמר משפט דומה על יהודים...
בקיצור, לא אתווכח עם האשמות. הן נטולות בסיס ומונעות דיון ענייני ומעניין.

מה שכן מוליד דיונים שבהם אני רואה אתגר אינטלקטואלי הם טריגרים של נושאים או רעיונות שאו שדעתך לגביהם נחרצת ונוצר דיון עם אלו שדעתם הנחרצת מנוגדת לזו שלך, או שאת מתלבטת ומשתפת ונהנת לשמוע את דעת האחר.

להגיד על אדם שהוא מונע מפחד ושנאה (ואני משערת שגם ההיכרות שלך עם מנחם בן ודיעותיו שטחית כשלי) זו שוב טענה שמטרתה הסתת הדיון מהנושא עצמו. תתמודדי עם הטענות. באופן אינטלקטואלי. אותי אגב עניינה הבמה שפרסמה את הדברים- עיתון הארץ.

לגבי האבחנה בין תכונה למרכיב אישיותי- זה כבר דיון מעניין.
כי אדם שיש לו אופי של עצלן- שלדברייך זו תכונה, יכול להחליט שכזה הוא, אין לשנותו, ולפיכך הוא ינהל את חייו בהתאם. הוא יבחר מקצוע שלא דורש ממנו הרבה, אולי הוא יבחר שותף לחיים שישלים בעבורו את החסר הזה, ובכך יקבע את העצלות כחלק מהאישיות שלו. כמי שהוא. חייו יתנהלו ואישיותו תוגדר על פי מה שאולי היה תכונה אך כעת הוא חלק מובנה ממי שהוא.
מאיזה שלב תכונה או מאפיין הופך למרכיב באישיות?
אם בחרתי להגדיר את עצמי כאדם דתי- זה חלק ממי שאני על פי הגדרתי. זו וודאי לא תכונה. אך כבר היו אנשים שהוגדרו, נולדו, חיו שנים רבות כאנשים דתיים- והנה החליטו לעזוב את הדת ואולי אפילו להמירה בדת שונה לגמרי. (ודת מבחינתי יכולה להיות גם אמונה דתית, גם צמחונות, גם דיעה פוליטית) אז לפיכך גם מרכיב אישיותי ניתן לשינוי והמרה.
אשמח שתאתגרי אותי, כי עודני מאמינה באמונה שלמה שלאדם יש אפשרות בחירה והוא יכול לשנות גם תכונות וגם מרכיבים אישיותיים (שאגב, עדיין לא לגמרי הבנתי את ההבדל או את האבחנה שיצרת בין הדברים, ואולי לכן גם לא השתכנעתי.)

אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.

בתגובה ל: דיון אינטלקטואלי או הסתת הנושא להאשמות שווא מאת: נעמומה
את בטח מכירה את תפילת השלווה:

אֵלי,
תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה - לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ - לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה - לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
(ריינהולד ניבור)

אין ספק שיש דברים שניתן לשנות אבל יש דברים שלא.
ועכשיו אני אצטט עוד מישהו שאני מאוד מעריכה - דוקטור האוס : " people don't change ". יש דברים שמשתנים אבל אנשים (רוב הפעמים) - לא.

דת היא לא מרכיב אישיות. דת או כל אמונה (צמחונות וכו') היא דפוס חשיבה שאדם מאמץ לעצמו או שחונך לאמץ לעצמו.
התורה היא אורח חיים ולא חלק מהאדם - היא משהו חיצוני לאדם לכן, אפשר לאבד אותו, במובן הזה אמונה היא לא מרכיב אישיות.
המון אנשים דתיים, כל כך שמחים באמונה שלהם עד שהם מרגישים שהיא הופכת להיות משהו פנימי, ובמובן הזה אפשר גם להגיד מרכיב באישיות שלהם.
ניסיתי לחשוב על עצמי, אם לא הייתי גדלה במשפחה דתית האם הייתי דתיה? ואם לא, האם הייתי אני?.
בהקשר הזה אפשר גם לחשוב שאם לא הייתי גדלה במשפחה דתית לא הייתי גדלה במשפחה שלי ואז גם ככה לא הייתי אני.
אני חושבת שהחוקיות בעניין הזה היא: מרכיב באשיות הוא משהו מולד ופנימי (לא פסיכולוגי. אגב, אמונה לפי ההגדרה המילונית היא "מצב פסיכולוגי").

בקשר למנחם בן (אני מבטיחה זו הפעם האחרונה שאני מזכירה אותו), אני מניחה שלא הכרת את היטלר אישית ובכל זאת את יכולה לומר שהוא היה אנטישמי גזען שמונע משנאה ופחד.
וגם אם תקראי מה שכתבתי בתגובה הראשונה (וגם עכשיו בתגובה האחרונה בה כתבתי שמנחם בן הומופוב) ובאמת תירצי להתייחס לדברים באופן ענייני ולא לנסות לחפש על מה להילחם ולהפוך דעות של אנשים ללא לגיטמיות, תראי שפירטתי מדוע אני חושבת את זה וגם התייחסתי ספציפית לטענות שלו.

בקשר אליך, לפי מה שראיתי אף אחד לא האשים אותך אישית בכלום - הייתה ביקורת כלפי הכתבה שהעלת, וכשאת כותבת דברים כאלה בפורום שהכותרת שלו היא "דתיות גאות" את יכולה לצפות שיהיה לחלקנו מה לומר, את היחידה שהעלת את עניין האשמות (ובמובן מסויים האשמת את עצמך בהומופוביה. (ואותי בחוסר הכלה, ובחוסר ענייניות)).
אם את באמת עומדת מאחורי מה שאת כותבת אז אל תפחדי ותתגונני - דווקא להסביר את עצמך זה הדבר הנכון.

בתגובה ל: סליחה, תקופה עמוסה, אך השלג קרקע אותי ואפשר לשוב מאת: נעמומה
את מוזמנת לבוא פעם לבת-קול לפגוש נשים גיבורות, שעשו ועושות עבודת מידות - אבל לא הצליחו לבנות זוגיות בריאה עם גבר.
עזבי אותי, אפשר לומר לא נסיתי מספיק (כמה זה מספיק...?), אבל אני מכירה נשים שנישאו והקימו משפחה והשקיעו מאמצים כבירים כדי להחזיק את המשפחה וזה לא הלך.
את זכית להקים בית עם אדם שאת מעידה שאת אוהבת, שיש לך חיבור נפשי ורגשי אליו, וכל הקושי שלך הוא בתחום המשיכה. זכית. אבל זה הסיפור הפרטי שלך, ולגזור מפה על מה אפשרי לנשים אחרות הוא לא הוגן. כשחיפשתי להינשא הבעיה בפירוש לא היתה למצוא גבר שאני נמשכת אליו, הבעיה היתה למצוא מישהו שהדייט ה15 לא יראה כמו הדייט השני. שיהיה בסיס מינימלי לקשר. כשאני מדברת עם נשים לסביות שלא הצליחו לשרוד בתוך זוגיות עם גבר, עיקר הכאב אינו על נושא המשיכה המינית אלא על הקושי של החיים עם אדם שאינך רוצה לחלוק את חייך איתו, על ההצגה המתמדת ומחנק, על הריק הרגשי ששואב ומכלה.
ראוי לה לכל אשה לעצב לעצמה חיים שהיא שלמה איתן. בהחלט. אבל זה רק במסגרת האפשרויות העומדות בפניה. הויתור שלי על קריירה של רקדנית בלט לא היה התחמקות מעבודה אמיתית אלא הבנה בסיסית למדי של המציאות. נולדתי ככה בהחלט אינו תירוץ למעשים שאינם ראויים. אבל זה נתון שכדאי שילקח בחשבון בזיהוי האפשריות הקיימות (אחרת במקרה הטוב סתם מבזבזים כוחות ובמקרה הרע הורסים חיים של יותר מאדם אחד). החוכמה היא לזהות את האפשרויות שקיימות עבורך, ולעבוד קשה כדי לממש ולחיות בשמחה את זו שנכונה בעיניך.

בתגובה ל: נמאס לי מהגישה הזו מאת: אנה ק
אני מבינה למה הסיווג של משיכה מינית כמידה שצריך לעבוד עליה היא מקוממת, ויש כאן הרבה להרחיב. אבל רק רציתי לגעת בנקודה אחת שהעלית, אנה- גם את כעת עשית את ההפרדה בין משיכה מינית לבין אהבה וחיבור רגשי.
קשה לי להאמין שמשיכה מינית ניתנת לשינוי, והמציאות כאן מדברת בעד עצמה. אבל אהבה וחיבור רגשי אפשר ליצור, וזו כמעט אכסיומה. למה רק כמעט? כי נכון, יש מקרים שאי אפשר לשרוד בתוך זוגיות עם גבר. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני כותבת את זה כאן, אבל אני נשואה פעם שניה. אני מכירה מקרוב זוגיות שאי אפשר לשרוד בתוכה, ולא משנה כמה עבודת המידות תעשי- ולא משנה באיזה תחום. אבל לגזור מהניסיון הספציפי הזה למה שאפשרי בשבילי, זה לא הוגן- נבראתי על פי התורה, וכשכתוב בה שאני נמשכת לאיש ואני לא מרגישה את זה, ה'בעיה' היא בי. לכן בחרתי להתחתן שוב, ועם כל הקושי העצום אני ב"ה מרגישה שזה אפשרי הפעם.
אז שוב, לגזור מניסיון אישי אחד לגבי כלל [ולא משנה אם הכלל הוא כלל של ציבור או כלל הניסיונות שלי], זה דבר שלעולם לא יהיה לו תוקף. חייב להיות קנה מידה אחיד ותקף בו מודדים את הדברים הללו- והדעה הרווחת פה בפורום היא שאין קנה מידה שכזה, וזה הזוי לי כאישה מאמינה.
אהבה, קשר וחיבור אפשר ליצור עם כלים ברורים, והתאהבות שיושבת על בסיס משיכה- לא. אז כן, אני נמשכת לנשים, אבל אני לא רעה או פסולה בגלל זה. אני מקבלת ואוהבת את עצמי ומשתדלת לבחור נכון.

בתגובה ל: אני חושבת שזו במידה רבה שאלת השאלות מאת: אנה ק
כן, אני באמת לא מבינה איך אפשר להסיק על אפשרי ובלתי אפשרי מתוך ניסיון, מקרים פרטיים וחוויות. לא ממש ברור לי איפה עובר הגבול, ולי אישית קשה לראות את עצמי משתמשת באמת מידה הלא ברורה הזו כדי ללמוד על עצמי. אנחנו בעצם רוצות ללמוד על עצמנו, אנחנו רוצות לדעת מה אנחנו יכולות, מה מתאים לנו. השאלה מבחינתי היא איך באמת אני מכירה את עצמי בצורה הטובה והאמיתית ביותר. יש מגוון דרכים לבנ"א להכיר את עצמו- טיפול פסיכולוגי למשל, חוויות העבר, ניסיון החיים שלו ועוד. הדרכים האלו הן לא מוחלטות. אפשר לחשוף רבדים, להכיר עוד קצת פה ועוד קצת שם, אבל זה לא מוחלט.

התורה מבחינתי היא לא מערכת חוקים וכללים. היא בפרוש מכילה תרי"ג מצוות מחייבות, אבל מעל הכל היא תבנית הבריאה. היא הדרך המוחלטת בשבילי להכיר את עצמי, כי נוצרתי מתוכה. אין עוד דרך שאוכל ללמוד על עצמי בצורה אמיתית יותר מאשר דרך התורה. לכן, התבוננות פשוטה במעשה הבריאה מלמדת אותי על עצמי. בריאת אדם וחוה, מהות קשר נישואין בין איש לאישה, מהות האדם השלם.. התורה היא המציאות שלי, ורק לכן אני מאמינה שיש בתוכי כוחות נפש שאני פחות מכירה.

נקודת החילוק בינינו היא היחס לתורה. אני באמת מאמינה שהיא משקפת את המציאות האמיתית שלי, ואת מתייחסת אליה כאל מערכת חוקים :).

בתגובה ל: מוזר מאת: נעמומה
ואהבת נעורים יש לה מורכבויות משל עצמן.

אבל רוצה לחשוב שגם בלי מערכת הפחדות ופסילה גורפת של כל הקשרים בין נשים היית מצליחה בסופו של דבר לבנות זוגיות שתהיה נכונה לך.
על פי ההגיון שאת מציגה, מי שנכוותה מקשר עם בן עדה אחרת צריכה לטעון נגד קשרים בין עדות.

וכפי שכתבתי קודם - אילו היתה לגיטימציה לקשרים בין בני אותו המין, אני מניחה שכפי שלא היית מקיימת בשלב זה של חייך קשרים מיניים עם בני המין השני, כך היו הגבלנו משמעותיות גם על הקשר עם חברתך. גם לא היתה לו ההילה של מים גנובים ימתקו. מניחה שההשפעה שלו על חייך היתה הרבה פחות משמעותית במקרה כזה.
אין סיבה שנערה תתנסה עם החברות שלה - אם היא סטרייטית היא תתאהב בנער ולא בנערה (וגם אם יהיו התנסויות עם נערות הן יהיו חסרות משמעות), וגם אם היא לסבית או אי שם על הספקטרום היא אולי תתנסה באהבה ראשונה אבל בתוך המגבלות המקובלות בחברה הדתית. אהבות העבר תמיד משפיעות על הזוגיות (נושא האקס המיתולוגי כבר נטחן עד אימה) אבל אין ולא נכון לנסות למנוע את קיומן, ואני לא בטוחה שההשפעה שלהן רק שלילית. אבל למה את חושבת שזה אחרת אם מושא האהבה היא אשה ולא גבר?

יצא לי לפגוש בבת-קול נשים שנמצאות אי שם במרכז הספקטרום והגיעו לבת-קול לאחר פרידה מאהבה גדולה לאשה ומצד שני חשבו שהן יכולות גם ליצור קשר משמעותי עם גבר. דווקא הלגיטימציה לקשר בבת-קול אפשרה להן להוריד את האהבה הזו מהמקום המיתולוגי שלה, להביט בחסרונות שלה בעינים פתוחות, לשים אותה בצד ולהינשא לגבר.

במקרה שלך הלחץ החברתי הוציא אותך מקשר חולה, לו הקשר היה לגיטימי מניחה שהיית מוצאת מוצא אחר ממנו. איך שלא מסתכלים על זה - זו בטח לא סיבה לפסול את כל הקשרים גם נשים. תאמיני לי, יש גם קשרים חולים בין נשים לגברים....