|
דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
לילה ראשון, לבד.
|
|
לילה ראשון, לבד.
פורסם לפני
5643 ימים
מאת פרידם
סה"כ תגובות: 71
תגובה אחרונה לפני: 5629 ימים
אני באמת מקווה שאני לא אתחרט על ההודעה הזו. מצד שני - כבר יומיים שאני מתפוצצת מבפנים, נשבעת לא לספר, כי הרי אולי זה לא סופי, ואולי היא תתחרט, ואולי היא תחליט בכל אופן להתגבר על הקושי שלה-שלנו ולהמשיך?ומצד שני, איך אפשר עם הבור העמוק הזה שנפער?
שלשום היא ביקשה להיפרד. היא אמרה שהיא לא יכולה להישאר במקום הזה של חוסר הביטחון, שהיא לא יודעת כמה זמן יש לנו עוד יחד, שהיא יודעת שאני לא יכולה להקים איתה בית אחד, עם 2 ילדים ודירה שהיא שלנו, כי אני מכוונת למקום אחר, לכוון עתיד אחר לילדים שלי, ושהמחיר הוא להיפרד ממנה מתישהו.
בדיוק שנתיים ושבוע לקשר שלנו - והיא החליטה שעד כאן, שהיא לא יכולה לשאת את זה למרות הכאב.
איך נעשה את זה? איך נפרק שותפות? זוגיות? איך, אפילו, מחליטים מי נשארת בדירה, מי עוזבת, לאן?
היא ביקשה כמה ימים לא לישון יחד, לקחת מרחק, לחשוב. ואחרי לילה של כל אחת בפינה אחרת בבית אחד - לילה ראשון לבד, בדירה שנהייתה פתאום ענקית. ריקה. חסרה את דמותה.
אני לא יודעת אם זה סופי. אני לא יודעת מה יהיה בעוד שעה. אני רק נשבעתי לקבל כל החלטה שלה, כי במקרה הנוכחי - אני כבר בחרתי, ואין לי זכות להשאיר אותה שם ולחכות. מצד שני - היא ידעה את כל זה הרבה לפני שהפכנו לזוג, והמצפון שלי נקי.
מצד אחד: איך ממשיכים הלאה? מצד שני: איך לא ממשיכים הלאה?
מצד אחד: אני עם נשים, כל עוד זה לא איתה, גמרתי. מצד שני: ועם גבר? איך אפשר?
מצד אחד: אני לא נותנת לדרמות, לדמעות, לשברים לשבש לי את הנפש, הרוח, הגוף. מצד שני: איך אפשר להישאר שלם כשחלק ממך נפער?
מצד אחד: לעזאזל הדת הזו, לעזאזל המחיר, לעזאזל ההקרבה. אני יכולה לקום ולעשות מה שאני רוצה. מצד שני: הרי אני לא אדם שיכול להתכחש לאמת הפנימית, ואני לא באמת רוצה לזרוק הכל מאחור.
מצד אחד: אני כועסת, ואני לא יכולה להשלים עם המחיר. מצד שני: המחיר מהצד השני כבד לא פחות.
כל מה שחשבתי הבוקר, בדרך לעבודה, בלעדיה, זה שאי אפשר להישאר אופטימית אחרי שבכל פעם, כשהדברים מסתדרים ונראים כל כך טובים ואני בקושי מעיזה להתרגל לשיגרה נוחה, טובה, בטוחה ורגועה - הכל קורס בבת אחת, ללא הקדמה. ללא רחמים. אי אפשר לתת לאושר לעטוף, כי עוד רגע - הכל יתכסה בענן אפור, מעיב.
כמה תוכניות היו לנו לחורף הקרוב, להתכרבל יחד בפינה שלנו כשהגשם מצליף בזעם...
וביום גשום אחד, באמצע חג שמסמל את השמחה, אני שוכבת במיטה, מקשיה לרוח שדופקת על החלון, כל רעש מקפיץ אותי ויש ריח של עשן באוויר.
לזה קוראים, bleeding love. (שאר הדיסק לא משהו. קניתי אותו אתמול בפרץ של "אולי קניית דיסק חדש תחזיר אותך לחיים". זו היתה טעות)
|
|
|
|
אני באמת מקווה שאני לא אתחרט על ההודעה הזו. מצד שני - כבר יומיים שאני מתפוצצת מבפנים, נשבעת לא לספר, כי הרי אולי זה לא סופי, ואולי היא תתחרט, ואולי היא תחליט בכל אופן להתגבר על הקושי שלה-שלנו ולהמשיך?ומצד שני, איך אפשר עם הבור העמוק הזה שנפער?
שלשום היא ביקשה להיפרד. היא אמרה שהיא לא יכולה להישאר במקום הזה של חוסר הביטחון, שהיא לא יודעת כמה זמן יש לנו עוד יחד, שהיא יודעת שאני לא יכולה להקים איתה בית אחד, עם 2 ילדים ודירה שהיא שלנו, כי אני מכוונת למקום אחר, לכוון עתיד אחר לילדים שלי, ושהמחיר הוא להיפרד ממנה מתישהו.
בדיוק שנתיים ושבוע לקשר שלנו - והיא החליטה שעד כאן, שהיא לא יכולה לשאת את זה למרות הכאב.
איך נעשה את זה? איך נפרק שותפות? זוגיות? איך, אפילו, מחליטים מי נשארת בדירה, מי עוזבת, לאן?
היא ביקשה כמה ימים לא לישון יחד, לקחת מרחק, לחשוב. ואחרי לילה של כל אחת בפינה אחרת בבית אחד - לילה ראשון לבד, בדירה שנהייתה פתאום ענקית. ריקה. חסרה את דמותה.
אני לא יודעת אם זה סופי. אני לא יודעת מה יהיה בעוד שעה. אני רק נשבעתי לקבל כל החלטה שלה, כי במקרה הנוכחי - אני כבר בחרתי, ואין לי זכות להשאיר אותה שם ולחכות. מצד שני - היא ידעה את כל זה הרבה לפני שהפכנו לזוג, והמצפון שלי נקי.
מצד אחד: איך ממשיכים הלאה? מצד שני: איך לא ממשיכים הלאה?
מצד אחד: אני עם נשים, כל עוד זה לא איתה, גמרתי. מצד שני: ועם גבר? איך אפשר?
מצד אחד: אני לא נותנת לדרמות, לדמעות, לשברים לשבש לי את הנפש, הרוח, הגוף. מצד שני: איך אפשר להישאר שלם כשחלק ממך נפער?
מצד אחד: לעזאזל הדת הזו, לעזאזל המחיר, לעזאזל ההקרבה. אני יכולה לקום ולעשות מה שאני רוצה. מצד שני: הרי אני לא אדם שיכול להתכחש לאמת הפנימית, ואני לא באמת רוצה לזרוק הכל מאחור.
מצד אחד: אני כועסת, ואני לא יכולה להשלים עם המחיר. מצד שני: המחיר מהצד השני כבד לא פחות.
כל מה שחשבתי הבוקר, בדרך לעבודה, בלעדיה, זה שאי אפשר להישאר אופטימית אחרי שבכל פעם, כשהדברים מסתדרים ונראים כל כך טובים ואני בקושי מעיזה להתרגל לשיגרה נוחה, טובה, בטוחה ורגועה - הכל קורס בבת אחת, ללא הקדמה. ללא רחמים. אי אפשר לתת לאושר לעטוף, כי עוד רגע - הכל יתכסה בענן אפור, מעיב.
כמה תוכניות היו לנו לחורף הקרוב, להתכרבל יחד בפינה שלנו כשהגשם מצליף בזעם...
וביום גשום אחד, באמצע חג שמסמל את השמחה, אני שוכבת במיטה, מקשיה לרוח שדופקת על החלון, כל רעש מקפיץ אותי ויש ריח של עשן באוויר.
לזה קוראים, bleeding love. (שאר הדיסק לא משהו. קניתי אותו אתמול בפרץ של "אולי קניית דיסק חדש תחזיר אותך לחיים". זו היתה טעות)
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם שאחותי התקשרה לאמא שלי על מנת לספר לה (כי אני לא הייתי מסוגלת), ואמא שלי, זו שלא יודעת לדבר על רגשות, אמרה לה שהיא מבינה כמה זה כואב, ומיד הרימה אלי טלפון כאילו לא קרה כלום ושאלה: "נו, את באה לאכול צהריים? הכנתי משהו שאת מאד אוהבת". אבל אני עובדת עד הערב, והיא הרי יודעת שאני לא אסע שעה הלוך ושעה חזור בשביל אוכל ושבכלל לא ביקשתי שתכין משהו. אבל היא לא יודעת להגיד "אני יודעת שקשה לך. אני כאן בשבילך. אני דואגת". היא פשוט מדברת דרך האוכל. זה הדרך שלה לנחם. להשתתף. להגיד שהיא יודעת שאני עצובה נורא.
פלא שהדבר הראשון שעשיתי אתמול זה להכין עוגה? שירגיש לי כמו בית?
אבל זה מרגיש רק כמו 4 קירות חשופים. ועוגה במקרר.
|
|
בתגובה ל: וכמובן, מאת: פרידם ומי שחיה איתנו צריכה לבחור באותם המחירים. עד שלא תחליטי מה המחירים שאת בוחרת בהם לעצמך, לא תוכלי לחלוק חיים עם מי שבוחר אותם יחד איתך. אי אפשר לצפות שמישהיא תבחר לחיות איתך את כל המחירים האפשריים, הנוכחיים והעתידיים.
אבל במקום להיות עסוקה במחירים - את יכולה להתחיל להתבונן באפשרויות: יש לך אישה שמוכנה לחלוק איתך חיים אם רק תבחרי בה, יש לך אמא (גם אם במרחק שעה נסיעה) שמוכנה לנחם אם את בוחרת לוותר.
לשמור את כל האפשרויות פתוחות זה גם אומר לא להיות בשום מקום באמת. אני מקווה שהשנה הזאת תביא לך את היכולת לבחור ולחיות את מה שאת בוחרת בשמחה.
|
|
בתגובה ל: אנחנו מי שאנחנו מאת: אור__ ולכן היא הולכת. וזה בסדר. היא בוודאי לא צריכה לשבת שם עד שאני אבצע את הבחירה שלי.
(את לא הבנת נכון את הענין עם אמא שלי, אבל זה באמת לא קריטי).
|
|
בתגובה ל: אני בחרתי מאת: פרידם איך מתבטאת הבחירה שלך? האם ביקשת את ידו של אברך ואתם עומדים להינשא? כבר יש ביצוע אופרטיבי של התכנית? מועד לחתונה? הזמנות שנשלחו?
אני שואלת את השאלות האלה ומקווה שהן לא מעצבנות אותך, כי לא זאת כוונתי, חלילה. ממה שאת מספרת על עצמך יש לי תחושה שהרעיון להתחתן עם גבר ולהקים בית חרדי בתוך החברה החרדית ולשלוח את הילדים למסגרת חינוך חרדי הוא בגדר רעיון תיאורטי בלבד. תקני אותי אם אני טועה, אין עדיין חתן באופק, אין עדיין ילדים. יש פרידם. נישואים הטרוסקסואלים וחיים עם גבר בתוך המגזר החרדי הם משהו שאת מדמיינת לעצמך והוא עושה לך נעים, רעיון ותו לא, פנטזיה (ככה אני מרגישה).
כל זה מזכיר לי את השיר "שמתי לי פודרה" של אביתר בנאי, כבר יש שם הכול, שמלה, שיער וריסים ואיפור, הכל כבר מוכן לחתונה, רק חתן עוד אין, אופס.
בפועל, את כבר כמה שנים פעילה בין לסביות ומגדירה את עצמך כלסבית, שלא לומר סוג של מנהיגה כריזמטית. בפועל, יש לך אהובה, את מאוהבת באישה שאוהבת אותך ואתן אפילו חולקות חלל משותף ואופות עוגות בצוותא (או שאולי רק את אופה?). בפועל, נקרע לך הלב כשהיא עומדת ללכת. בפועל, המשפחה שלך יודעת שאורח חייך שונה משלהם. בפועל, את אישה חזקה שיודעת מה היא רוצה ולא מפחדת להיות שונה.
כל הדברים האלה (שאני מכנה "מציאוּת") לא מנבאים לך שום נבואה לגבי הבחירות שלך? כל הדברים האלה קרו לך במקרה? החיים שלך עד כה עברו לידך? לא בחרת בהם במודע?
אני לא רוצה להיכנס לדילמה שקורעת אותך, חברה חרדית כן או לא, לגדל ילדים ולחיות עם אישה. אני לא מזלזלת בדילמה הזו ולא מתעלמת לרגע מכאבי הראש שהיא גורמת. קטונתי מלעסוק בדברים שכה רחוקים ממני.
מה שאני כן אומרת, בדומה למה שאור כתבה לך כאן למעלה, זה שאני מרגישה שעוד לא בחרת, שאת עדיין מתנדנדת, שאת עדיין מחפשת דרך להפוך את סדרי העולם כך שניתן יהיה לאכול את החבל משני קצותיו ולהשאיר אותו שלם. את אומרת שכבר בחרת ורק עוד לא ביצעת, אני טוענת שעדיין לא בחרת! אילו הייתי זוגתך, או אילו הייתי אישה לסבית שאוהבת אותך חזק חזק ורוצה להמשיך לאהוב אותך מדי יום ומדי לילה, לא הייתי מוכנה להרגיש שאני מין פתרון זמני, סותמת חורים עד שתחליטי, לא הייתי מוכנה להרגיש שאת איתי בינתיים אבל בעצם מאחלת לעצמך גם אברך וגם פרו ורבו. יש משהו מאוד מייגע ומאוד לא מספק בקשר שמתנהל במימד של בינתיים.
אולי היא שונה ממני, אולי היא חושבת אחרת ומרגישה אחרת, אבל אם היא שלמה עם עצמה שהיא רוצה אותך ורק אותך, אפשר להבין למה היא מבקשת ממך שזה יהיה הדדי...
סליחה על המילים הקשות, אני קוראת את מה שכתבתי ומקווה שאת יודעת שאני רוצה בטובתך. איכשהו אני מאמינה שהמילה האחרונה בזירה עוד לא נאמרה...
~שולחת לך הרבה כוח~
קימונו.
|
|
בתגובה ל: מה זה אומר שבחרת? מאת: קימונו התכוונתי להדגיש רק את "עדיין לא בחרת". סיום ההדגשה לא צלח.
שויין.
|
|
בתגובה ל: מה זה אומר שבחרת? מאת: קימונו אין לך על מה לבקש סליחה. מזמן למדתי שכתיבה בפורום מביאה לתשובות מכל מיני סוגים, ובייחוד בפורום שלנו, כשמדובר בנוקדה כל כך קשה, ולרבות מאיתנו היא בכלל לא אופציה.
זה בסדר. זה יותר מבסדר. (אני שמה לב שאני כותבת המון "זה בסדר" בהקשר של הפרידה. אני בטח נשמעת נורא קרה ככה, אבל זה לא. זה באמת בסדר).
את כותבת הרבה דברים נכונים. אבל לצערי, השורה התחתונה היא - שמספיק שבבחירה המודעת שלי אני לא שם - היא בטח לא חייבת להיות שם. עד עכשיו היא שרדה את זה. זה היה כמו פיל לבן בחנות חרסינה אבל זה היה פיל קטן, ולא כל כך מאיים, והחריסנות היו חזקות. והוא בכלל מאד אוהב חרסינות שלמות אז זה לא היה בעייתי, אבל היא פתאום קיבלה כח להתמודד עם הדברים, להציב תנאי ולהחליט. ואני, כמי שמעידה על עצמה שאומץ הוא אחד מהתכונות החזקות שלה - מעריכה מאד א*נשים אמיצים שהולכים עם מה שנכון אך ורק להם.
אני לא רוצה שהיא תלך. אני נשרפת מבפנים. אני מרגישה איך בפעם אחת מתרחשת רעידת אדמה מתחתי, סופת הוריקן מעלי, ולבה רותחת עוטפת אותי. אבל אני גם לא מוכנה להגיד את ה"כן" של השאלה הכי קיטשית והכי מדהימה בעולם: "תתחתני איתי?".
אני לא משקרת לעצמי ובטח שלא לה. אני מחזיקה תינוק על הידיים ובוכה שהוא לא שלי. אני מרגישה שהחיים שלי איתה מדהימים אבל הם לא התכלית ש*אני* מאמינה בה.
אז נכון שאין חתן, וגם לא בטוח שיהיה בזמן הקרוב, אם בכלל. אבל אני גם לא יכולה לדבר על תינוק שיהיה שלנו.
6 שנים אני "בשידוכים". לעיתים רחקוות יש משהו שמתקרב לגבר שמתאים לי, לפחות במונחים המוכרים. אבל היא מפחדת מהיום שאולי הוא יגיע. היא לא מוכנה להיות שם כשזה יקרה.
היא יודעת את כל זה. היא ראתה את זה קורה ויודעת שה"שידוך" שקיים שם כל הזמן הוא בכלל לא ברור, ולא בטוח.
אבל איזו זכות יש לי להגיד לה לשבת שם ולחכות? אין לי. ולכן אני אומרת שזה בסדר.
אני רוצה להביא לשינוי היחס של החברה החרדית ללסביות. זו שליחות בעיניי. אני עושה מה שאני יכולה, אבל אני לא מוכנה לשים את כל כולי על המזבח ולהקריב את עצמי יותר ממה שכבר אני מקריבה.
אז האם אני לא באמת בחרתי? אני בחרתי. אם לא היא - אף אחת. מכאן אני הולכת לכוון אחד בלבד - להגשים את המטרה שבשבילה אני נותנת את כל הטוב שהיה לי אי פעם. לא כקורבן (גם אם זה מאד נח לי להרגיש ככה לפעמים) אלא כאשה שתמיד רואה כמה שנים קדימה ושיודעת, במסגרת הקיימת, שזה הדבר שמרגיש הכי נכון. לא להיום, לא למחר. לעוד עשרים שנים ויותר.
ובכל מקרה, ההודעה שלך סחטה ממני דמעות, שאני מחזיקה בכח כבר כמה שעות.
|
|
בתגובה ל: אתחיל מהסוף: מאת: פרידם היחס של החברה החרדית ללסביות הוא על ידי חתונה עם גבר? החברה החרדית אמורה לראות אותך נשואה באושר לגבר וע"י כך ללמוד לקבל נשים שאוהבות נשים? זאת ההצעה שלך?
(אשמח לשמוע שלא הבנתי אותך נכון).
|
|
בתגובה ל: והדרך שלך להביא לשינוי מאת: קימונו החברה החרדית, וכל חברה אחרת, אמורה לךלמוד לקבל את השונה בקצב שלה.
אין קשר לנישואים עם גבר. רק לניסויים בבני אדם. מהסוג שלוקחים המון שנים והמון תהליכים ומליון סבלנות.
זה קצת מזכיר לי את היחס לגרושות לפני 10 שנים, שלא לדבר - לפני 25 שנים. היום בכל משפחה חרדית יש גרוש/ה אחד לפחות, והעולם לא התמוטט. וגם משיח לא בא.
|
|
בתגובה ל: לא. מאת: פרידם ובשביל ליישב את כל הסתירות אני צריכה לשמוע עוד קצת פרטים. אם בא לך לספר והשבת כבר יצאה - אני כאן.
לא הבנתי איך החברה החרדית אמורה היתה לקבל את "תופעת" הגרושות מבלי להכיר ולו גרושה אחת לרפואה.
שבת שלום!
|
|
בתגובה ל: את סותרת את עצמך מאוד מאת: קימונו שלא יקבלו את הלסביות במגזר החרדי עד שלא יהיו כמה שיקומו וילחמו על המקום שלהן, וגם אז זה עשוי לקחת שנים, אם בכלל.
(הגרושות "התקבלו" כשנשים במגזר התחילו לצבור כח, לצאת לעבוד, להכיר דברים אחרים, לרצות חיים טובים יותר... ופתאום בכל בנין יש 3 משפחות עם גרושים/ות. זה כבר לא כזה סוף העולם, ופתאום...)
ואני, אני לא בטוחה שאני יכולה לשלם את המחיר.
(אבל עכשיו הכל התערער. כבר לא יודעת איזה מחיר כבד יותר, ולמה, לעזאזל, עד היום לא פחדתי ללכת על הכל אבל כשמדובר בחיים עם אישה הכל נראה מאיים יותר...)
|
|
בתגובה ל: מה זה אומר שבחרת? מאת: קימונו ולכן לא אוסיף על דברייך.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידםקראתי את ההודעה שלך כמעט בדמעות, אין לי יותר מידי מה להגיד, רק שאני מקווה שבסוף תמצאי את הדרך שהכי טובה לך, או שבאמת הקשר איתה יהיה אפשרי למרות הכל ותוכלו יחד לגבור על הקשיים, מבלי להתפשר על הדת. בכל מקרה, פרידה היא דבר כואב ןעל זה אין עוררין. אני מאחלת לך שמה שלא יקרה, תצליחי להתגבר על הכל, ואולי זה נשמע כמו קלישאה אבל אני לא מאמינה שיש אושר (אם בכלל) ללא כאב.
"כמו שמש שזורחת, כמו צל אשר נופל, בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לנשום"
|
|
בתגובה ל: פרידם, מאת: פשוט_אני אני גם לא מאמינה באושר אבסולוטי ליותר מכמה שעות. אני מאמינה בלשמור על מה שיש, בלראות את חצי הכוס המלאה (גם אם היא לפעמים רק רבע, או שמינית) ולהפוך את החיפוש אחרי האושר לאמצעי ולא למטרה.
אני אסביר שוב: לא נפרדנו בגלל הדת. בנקודה הזו דווקא הסתדרנו נהדר והיא היתה הכי קשובה והכי מדהימה שאפשר.
הבעיה היא שאני לא רואה את עצמי מוותרת על חינוך חרדי לילדים (שעוד אף אחד לא מבטיח שיהיו לי...) ואני לא יכולה לגדל אותם במסגרת חרדית עם בת זוג, ולא משנה אם היא חרדית או חילונית.
היא לא מוכנה להמתין עד ליום שאקום ואגיש שזהו, אני רוצה להתחתן בשביל ילדים (כי ילדים אני כבר רוצה מאתמול).
אז אני בחרתי את דרכי, והיא בחרה לא לראות את זה קורה.
וזה בסדר. מגיע לה לעשות מה שטוב לה. מה שיקל עליה.
|
|
בתגובה ל: לפני הכל: תודה מאת: פרידם כי זה מציק לי מאוד, וסליחה אם אני נשמעת קנטרנית. אין לי כוונה כזו.
מדוע את לא מוותרת על חינוך חרדי לילדים? מה בחינוך הזה את חושבת שאין לו תחליף? האם לאור ניסיון החיים שלך, את לא חושבת שאולי מוטב לילדיך לא להיות בחינוך החרדי (ומה אם גם הם ירצו את החופש שלהם, כמוך)?
אני שואלת במיוחד לאור השרשור שלך בנושא המשפחה. האם אינך רואה חפיפה מסוימת בין מה שאת ממש לא אוהבת בהתנהגות של המשפחה שלך ובין החינוך החרדי שכולם גדלו/מגדלים עליו?
ולגבי ההודעה הראשית שלך - קימונו כבר אמרה את הכול. באמת שאין לי מה להוסיף, מלבד לומר שמצאתי את עצמי מסכימה עם כל מילה שלה.
|
|
בתגובה ל: אני חייבת לשאול אותך מאת: נוסעת סמויה הדיון הזה עלה לא פעם בפורום הנוכחי (במסגרת נענע), ואני לא בטוחה שאני אחדש לך, אבל אני אנסה שוב:
כמי שמכירה מקרוב, במידה כזו או אחרת, את העולמות השונים, וכמי שעברה בעצמה כמה שלבים בכל עולם - מצאתי את ה"בית" במקום שבו מצד אחד אני לא תמיד מרגישה רצויה בו, אבל מצד שני, הוא מעניק לי מקסימום שלווה ותחושה שהגעתי לאמת שתמיד חיפשתי.
זו הכותרת. מעבר לזה, יש אינספור דייונים בנושא.
לאור השרשור בנושא "קבלה ושייכות" - אני מבינה את הטענה שלך. התחושה של לא להרגיש חלק היא נורא קשה, אבל אני לעולם לא ארגיש חלק באף מקום אחר יותר ממה שאני היום.
אחרי שבוע של טלטלה, הרמתי היום טלפון לאחי, זה שנטען שלא מגיע עם ילדיו להורי בגלל שאני "מקלקלת אותם". ניהלתי איתו שיחה גלויה ושמתי את כל הקלפים השולחן: הכעס, האכזבה, התיסכול, התחושות המעורבות... הוא היה המום והכחיש כל קשר. הדברים יצאו מהקשרם כך שיתאימו למה שאחות אחת מכל הכמעט עשר רוצה שאני אחשוב. המשפט הכי חשוב שהוא אמר מבחינתי, היה: אני לא בוחן אדם לפי התוצאות, אלא לפי המאמצים (ומדובר במישהו מאד קיצוני). במילים אחרות: אני יודע שאת לא תיהי מה שאני חושב שאשה חרדית צריכה להיות. אבל אני יודע שאת עושה את המקסימום ומבחינתי זה הכי טוב שיש.
אני מאד אוהבת את המשפחה שלי ומבינה את הקושי שלהם. אני גם יודעת שעם הזמן הדברים רק ילכו ויפתחו בכל המגזר.
החינוך החרדי נוקשה יותר, אבל כמו שהויז כתבה בדיון דומה שהיה לא מזמן, בו היא טענה שהיא מגדלת ילדים במסגרת חילונית אבל בבית מטמיעה בהם את ערכי המסורת והדת (בניסוח כזה או אחר. הויז תוכל לתקן אותי) אני חושבת שניתן לגדל ילדים במסגרת חרדית ובבית להגמיש את הנוקשות.
אני מאמינה בדרך הזו. אני מאמינה שאני אביא איתי את מה שאני יודעת באמת, בלי הפנאטיות. אני מאמינה שאני אהיה אשה חרדית "רגילה" אבל אחרת. אני מאמינה שהמאמץ שווה.
כן או לא? ימים יגידו.
|
|
בתגובה ל: נוסעת יקרה, מאת: פרידם זה קטע חרדי כזה?
מה זה השימוש החוזר במילה 'לעולם'?
סליחה על הבוטות, אבל: את חוזת עתידות? את נביאה? יש לך חיבור בפס רחב לקב"ה? כי אם לא, אז איך את יודעת כבר היום איך תרגישי כל חייך?
אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי את המילה 'לעולם' נאמרת על משהו, שאחרי שנה, או חודש או אפילו שבוע כבר לא היה נכון, אז אמנם לא הייתי עשירה, אבל היתה לי שקית נחמדה של שקלים ללכת איתה לשופינג (או לכותל).
|
|
בתגובה ל: אני מנסה להבין דבר אחד מאת: תה ירוק הפוך - "לעולם" לא תשמעי ממני "שלך לנצח", או "אוהב אותך לעולם", משום שאין דבר כזה. דברים נגמרים. ככה זה.
אבל ההתייחסות שלי בהודעה האחרונה היתה להרגשה האישית. אני יודעת מאין באתי, אני יודעת לאן אני רוצ הללכת. ועם כל הכבוד לכולם - זה לא יכול ללכת יחד צמוד. זה יכול להיות קרוב, משיק, מקביל, מתחכך. אבל לא בקו אחד. כי אני לא רוצה.
לכן זה "לעולם".
|
|
בתגובה ל: אין קשר למגזר. מאת: פרידם אף פעם לא ראית אנשים מזדקנים ביחד? איזו נחרצות, דברים תמיד נגמרים, ככה זה.
לעומת זאת, את כן יודעת שהרגשתך האישית לעולם לא תשתנה. תסתכלי שניה אחורה על כל חייך עד כה, ותגידי לי שהרגשתך לגבי דברים אף פעם לא השתנתה. תסתכלי על היחס שלך לדת, להלכה, ותגידי לי שדברים בהרגשה אף פעם לא משתנים
give me a break
|
|
בתגובה ל: נו באמת מאת: תה ירוק שאני לא מאמינה ב"לָנֶצַח" כשמדובר בזוגיות.
ברור שאפשר, אבל מעט מאד שורדים לתמיד באהבה גדולה.
פעם הייתי מוכנה לשכב על הריצפה בשביל אהבה, לשרוף גשרים, לשים את עצמי במקום שני, לתת הכל ויותר, לעזוב הכל... זה היה נראה לי במקום הראשון. היום כבר לא.
לפעמים אני מקנאה באלה שחושבות שזה הכל. זה מתוק, זה נאיבי, זה מנחם.
אבל במבחן המציאות, זה לא נכון. וזה לא בוגר.
|
|
בתגובה ל: התכוונתי מאת: פרידם אבל זה לא בהכרח משליך על המציאות, את יודעת..
אף אחת לא אמרה שזה הכל. אבל ברגע שמפסיקים לשרוף גשרים, לא צריך לקפוץ ישר לקיצוניות השניה, ולמסקנה שאם זה לא הכל, אז זה לא כלום.
ואגב, גם בלי להאמין ב"לנצח", אני מקווה שביום שבו תתחייבי למישהו, גבר או אשה, לפחות ברגע שבו את מחליטה לעשות את ההתחייבות הזאת, תקווי שזה יימשך לנצח (כלומר - עד החלק שבו המערכות מפסיקות לתפקד ועוברים לעולם שכולו טוב).
|
|
בתגובה ל: נוסעת יקרה, מאת: פרידם לא ענית לגמרי על השאלה.
התעלמת לחלוטין מהאלמנט המרכזי של החינוך והחיים במגזר החרדי - מערכת האכיפה הטוטאלית. כשהילד שלך יבוא לחדר עם טענות כמו "אמא שלי אמרה שיש חילונים טובים, אולי אפילו טובים יותר מכמה רבנים" תמצאי את עצמך מהר מאוד עם פתק מהמלמד הטומן בחובו איום מפורש - ילדים עם דעות כאלה אינם רצויים אצלנו. וגם האמהות שלהם.
אני מאמינה לך שטוב לך במקום שאת נמצאת בו עכשיו, על אף שבמבט מן החוץ הוא נראה קריעה קשה מאוד בין שני עולמות. אבל אל תשכחי שאת יכולה לשמור על החלק הלא-חרדי במקום שלך בגלל שאת חצי בחוץ. ברגע שתצללי שוב פנימה, חתונה ילדים וכל הגעשעפט, לא יהיה לך את הלוקסוס לצאת לכל מיני מקומות, לקרוא ולצפות בתרבות מערבית, להביע באופן חופשי את דעותיך ולא רק באינטרנט באופן אנונימי, ובעצם גם חינוך ילדיך יופקע ממך לטובת בעלך (גם לו תהיה מילה בעניין, לא?) ובעיקר - החברה.
אני זוכרת חלק מהשלבים שעברת ושכתבת עליהם כאן בפורום, ואת הערגה שלך לחופש במשך תקופה ארוכה. אני זוכרת את חגיגת החירות הגדולה כשעזבת את בית ההורים ואת שכונת המגורים הלוחצת. החלום שלך לגיטימי - בית וילדים עם פאות וציציות שלומדים בישיבות וסמינרים אבל בלי לוותר על החופש שלך - אבל הוא חלום בלבד, אין לו אחיזה במציאות. "חרדית אבל אחרת" לא יעמוד במבחן המציאות, בטח כשיש ילדים. שם המשחק הוא קונפורמיזם ואת לחלוטין מתעלמת מהפן הזה. אני חוששת שאת גם מתעלמת מהדברים הטובים שיש לך עכשיו כי הם הפכו למובנים מאליהם. וזה לא קשור בכלל ליחס של המשפחה שלך עכשיו, זה קשור בהתמודדות שלך מול חברה חזקה ממך בהרבה, ומול הדעות שהחברה הזו מנחילה לילדיה - ילדיך העתידיים.
|
|
בתגובה ל: ועדיין מאת: נוסעת סמויה לבחירה של כל אחת אחרת שמוותרת באופן מוצהר על תחושה אותנטית של קשר לטובת חיים נורמטיביים. הבחירה בבסיסה דורשת יישור קו עם נורמות חברתיות וסביבתיות. מה ההבדל? החברה החרדית חונקת יותר מהצורך לישון לילה לילה ליד אדם שאת מצטערת על כי בחרת בו? קשה לי להאמין.
מבאס אותי שנקודה כל כך רגישה בחיים, סביב בחירה שכל כך הרבה מהכותבות כאן עשו או עושות, הופכת להיות מניפסט אנטי חרדי.
|
|
בתגובה ל: אני לא רואה הבדל גדול בין הבחירה של פרידם מאת: אור__ והוא האשליה העצמית, אבל כזו שאפשר לדעת עליה גם מבחוץ (לשאלה אם בכלל אפשרי עבור פרידם לחיות עם גבר לא העליתי בדעתי להיכנס).
החיים שפרידם בוחרת בהם לא קיימים. וזה לא קשור לחרדים, זה קשור למציאות.
כל אחת שתכתוב כאן בפורום אשליות מסוג זה יכולה לקבל תגובות דומות. לפעמים לא רק חיבוקים עוזרים, אלא גם תגובות כנות שיש בהן אמת.
|
|
בתגובה ל: יש הבדל משמעותי מאת: נוסעת סמויה זה קשור למציאות".
אני מתחילה לחשוב שאת צודקת. (וזה לא פשוט לי להודות בזה ככה, בפני כולם, ובטח לא בפני עצמי).
אני צריכה לברר עם עצמי כעת כמה דברים שהיה ברור לי שהם ברורים, והם בעצם, הכי לא. החשש לבחון אותם גרם לי לצאת בהצהרות שישכנעו את עצמי שאין דרך אחרת (למרות שבמקביל תמיד חשבתי האם אני טועה, והעזתי לדמיין הכל הפוך).
אבל אני חוששת שכבר מאוחר מידי בשבילנו. ואם כך, אז אני לא בטוחה שאני מסוגלת לברר עכשיו הכל מחדש.
אם היא תישאר... אולי...
|
|
בתגובה ל: "החיים שפרידם בוחרת בהם לא קיימים... מאת: פרידם את היכולת שלך בכלל לחשוב על זה, ואולי אפילו להודות בזה, קודם כל בפני עצמך.
בלי להכיר אותה ואותך באופן מעמיק, יש לי הרגשה שהקשר שלכן הגיע למצב של "הכול או לא כלום". עוד לא מאוחר, פשוט עכשיו כל מה שאת יכולה להציע לה זה הכול ("תתחתני איתי? בוודאי!"). הבדיקות נגמרו, שלב הניסויים עבר, ועכשיו צריך באמת להחליט.
מאחלת לך שתחליטי טוב עבורך, עבורכן, ושתהיי שלמה עם ההחלטה הזו עמוק בפנים.
|
|
בתגובה ל: "החיים שפרידם בוחרת בהם לא קיימים... מאת: פרידם ואני חייבת לציין שיש לאישה שלך תזמון דוסי בהחלט, רגע לפני נעילת השערים לשנה החדשה, להעביר אתכן כזה מסע של פתיחת שערי הלב - איזו עבודה מרשימה!
|
|
בתגובה ל: את מרוויחה את זה קודם כל לעצמך :) מאת: אור__ היום אשכרה הרגשתי תחושת שחרור והקלה אחרי חביטת הערבות המסורתית.
|
|
בתגובה ל: אני לא רואה הבדל גדול בין הבחירה של פרידם מאת: אור__כאן אני מתרשמת שכן, החברה החרדית חונקת מאוד. זה נשמע שהכורח לישון לילה לילה ליד אדם שאינו נכון לך חונק יותר כשזה מתקיים בסביבה חרדית. או במילים אחרות: קשה יותר להשתחרר מהכורח הזה בסביבה חרדית מכיון שהנורמה החברתית - סביבתית נוקשה יותר.
|
|
בתגובה ל: ממה שפרידם מתארת מאת: קימונו אני רוצה לומר שקצת הגזמת, שכשמדובר בגירושים (בלי שמסביב ידעו שהסיבה היא נטיה מינית) היום זה הרבה יותר פשוט. כי מהזווית שלי, הכל תלוי באופי של האשה. האם היא נחושה, עומדת על שלה וקמה והולכת (או מעיפה אותו לכל השדים והרוחות) או אישה נכנעת, פסיבית, שעושה מה שמקובל וחרדה על העתיד שלה בלי המשענות המוכרות (מסגרת, משכנתא, בלה בלה).
כשאני מסתכלת על החיים שלי, למשל. אז אין ספק שכשלא היה לי טוב במערכת הננישואין, לקחתי את הזמן להתגבר על החרדות שלי מפני דברים שתלויים בי ("מי ירצה אותי?" איפה אני אמצא בעל מיוחד כל כך?") ולא שתלויים בחברה ("לגרושה יש כתם שחור. בגלל זה לא ירצו אותי. וזה לא מקובל ומה יגידו עלי?").
לעומת זאת, הסיבה שהאשה קמה והלכה היא לא משום שאין לי כח להתמודד מול המשפחה וללכת בדרכי בזוגיות לסבית מוצהרת (אם כי זה נראה לא פשוט, אבל אני אעמוד בזה, כנראה) אלא האם זה באמת מה שאני רוצה (כאמור, דיברנו על ילדים ועתידם. ואיך אני רואה זוגיות (לסבית) לטווח הארוך וכו').
עם זאת, בגלל שמדובר בחברה סגורה יותר, לפעמים צריך יותר כוחות לקום וללכת נגד הזרם. וזה קצת מעל מה שהרוב יכולות לאפשר לעצמן.
אז אני מניחה שאת צודקת ולא צודקת.
|
|
בתגובה ל: תראי, מאת: פרידםאם את תהיי החלוצה לפני המחנה ותפרצי את דלתות הארון של הלסבית-החרדית. פעם גם לא הכירו כאמור בנשים גרושות. אני הרי מכירה אותך, ואת, עם כל האומץ והנחישות שלך לאורך כל הדרך, עוד תגרמי לכך שאפילו בעיתון המודיע השדכנים יפרסמו "שידוכים לכל המגזרים, חרדים, דתיים, אשכנזים, ספרדים ונשים בלבד..." שנפתח את השרשור הזה בעוד כמה שנים?
|
|
בתגובה ל: אני לא אתפלא מאת: ירושלמיתאחת ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: ממה שפרידם מתארת מאת: קימונו הבחירה שלנו בחברה היא בד"כ הבחירה שלנו במשפחה שלנו בתחושת השייכות הטוטאלית למשפחה. לכל חברה יש גם את שבילי הביניים שלה והשבילים התת קרקעיים שמתקיימים בה במקביל למה שמוצהר ולמה שנאמר בקול.
עד כמה שאני התרשמתי במהלך השנים האחרונות, קורה לא מעט שרבנים חרדים (ואולי עדיף להגיד חסידיים) מאפשרים לנשים לקיים קשרים לסביים. דווקא משום שהמערכת הכללית איננה מתערערת מקיומה של לסבית או שתיים. זה מאוד שונה מקרב המאסף שמנהלים רבני צהר כלפי השינויים החברתיים שמתרחשים בחברה הדתית לאומית מודרנית. וכתוצאה מכך אנו מקבלות תשובות כמו: תקדישי את חייך לגמילות חסדים.
ממקומנו המודרני קל מאוד להיות שיפוטיות כלפי הבחירה החרדית, אני רגישה מאוד לנקודה הזאת כי זה סוג שיפוטיות מאוד זהה למה שחוויתי מלסביות חילוניות בראשית דרכי בעולם הזה, כולל מאם ילדי שעד לאחרונה לא הצליחה להבין מה אני מחפשת במקום שלא רוצה אותי ולא מקבל אותי, וזה למרות שהיא חוותה איתי ביחד שלב אחרי שלב את החזרה שלי אל חיק משפחתי. משפחה שקיבלה גם אותה באהבה גדולה.
החברה שאני באה ממנה ושהיום אפשר להציע אותה למצטרפות חדשות כאופציה לחיים טובי ושפויים, לא נראתה מאוד שונה לכל החילוניות שאני הכרתי לפני יותר מעשר שנים, ממה שהחברה החרדית נראית לנו היום. כל מי שכאן חיה גם קצת בדימיון בהגדרה - אנחנו כאן מתוך אמונה שהעולם ישתנה. ועד שהוא ישתנה למצוא את הדרך לחיות הכי טוב את הקונפליקט בתוך האופציות האפשריות. מה שפרידם תיארה אלו האופציות האפשריות לה היום ובזה צריך להכיר. וביחס לזה צריך להתמקם.
|
|
בתגובה ל: אני בכלל לא בטוחה מאת: אור__ להתמקם ביחד לזה ומודה שקשה לי לא להיות שיפוטית. האופציה שפרידם מתארת לא נשמעת לי כמו אופציה שיכולה להביא לשינוי בחברה החרדית, היא בעיקר נשמעת לי כמו מתכון בטוח לאומללות גם שלה עצמה, גם של בעלה לעתיד וגם של ילדיה העתידיים. חוץ מזה היא נשמעת לי כמו אופציה לא מציאותית.
מצד שני, אם יתברר שטעיתי אני אהיה הראשונה להודות בכך. מבטיחה!
ההבדל הגדול בין מה שאת חווית לבין מה שפרידם מתארת, הוא שאת חיית חיים לסביים גלויים ומלאים ובו זמנית חיפשת חזרה לחיק המשפחה (בתקווה שאני מדייקת כאן). זה ממש לא אותו דבר. אין לי ביקורת על אף אחת שבוחרת להשאר חרדית ולקיים חיים חרדים, לשמור שבת, להיצמד להלכה וכו', בזמן שהלסביוּת שלה גלויה ולא שקרית. לעומת זאת יש לי בעיה מוסרית כלשהי (ממקום שיפוטי? כנראה שכן) עם הבחירה בחיים של שקרים והסתרות, עם ההחלטה להקים משפחה עם גבר בגלל מוסכמות חברתיות. במיוחד שפרידם מציגה זאת כבחירה מראש, כלומר, לא מצב שהיא נקלעה אליו ועכשיו הוא מצריך "הליכה בין הטיפות", אלא כמשהו שהיא מתכוונת לקיים בעתיד, ושאולי עכשיו עוד אפשר למנוע. אולי.
בסופו של דבר, ברור לחלוטין שהבחירה היא של כל אחת ואחת וזה לא ממש ענייני מה פלונית או אלמונית תחליט בשביל עצמה. אני סומכת על פרידם שהיא מסוגלת להחליט בשביל עצמה. אבל אם כבר דיון תיאורטי - אז מתדיינים...
ולמען הפרוטוקול - אני מאוד מאמינה בשינוים. מאוד מאוד!
|
|
בתגובה ל: אני מודה שקשה לי מאת: קימונו אלא לדרך ההצגה את האופציה החרדית כאופציה לבחירה. אני חושבת שלנשים חרדיות רבות "אין אופציה אחרת" כמו שהאופציה הקונסרבטיבית או הרפורמית היא לא באמת אופציה בשבילי. לא משנה כמה פעמים יסבירו לי שהיהדות הליברלית יותר "הרמונית" למי שאני, זה לא ממלא את הצורך הדתי שלי ולכן לא רלוונטי. ודיונים קשים שבהם יסבירו לי אחיותי הפמניסטיות כמה היהדות האורתודוכסית היא אם כל חטא רק מגבירות את הניכור ביני ובינן, וכלל לא מאפשרות דיאלוג ממקום של אמון.
מעבר לכך מסכימה איתך שקשה להשאר בארון ולהנשא לגבר ובו זמנית לקדם שינוי חברתי בנושא הלסבי. זאת כבר שאלת ההתמקמות ביחס למציאות. וזה המקום של הבחירה. והבחירה לא לבחור במקום הזה היא שמייצרת חיים לא מציאותיים.
|
|
בתגובה ל: לא התיחסתי לבחירה של פרידם מאת: אור__ בכל זאת מסכימות, את ואני.
:)
|
|
בתגובה ל: אני מודה שקשה לי מאת: קימונו אני כל הזמן שואלת את עצמי בימים האחרונים, למה, לעזאזל, אם ידעתי מראש שאני מתכוונת להתחתן - הכנסתי את זוגתי (עדיין קוראת לה כך וגם מרגישה כך. עד שהיא לא עוזבת את הבית זה כך מבחינתי) לחיי המשפחה שלי? למה ההורים שלי היו צריכים לדעת שאנחנו זוג? למה אחיינים שלי שואלים מה שלומה? למה בשבוע האחרון מתקשרות אלי אחיניות גדולות ומנחמות אותי כי הן שמעו שיש קשיים איתה ושהיא עוזבת (בלי להבין מה מהות הקשר, אלא רק שהיינו חברות מסוג מאד מיוחד)?
לא היה פשוט יותר לנהל זוגיות בסתר כדי שכשאתחתן - אמא שלי לא תחשוש כל רגע שאני עשויה להבין שזה באמת לא בשבילי להתגרש שוב? שלא ישאלו אותי עליה כל הזמן? שאבא שלי יוכל להזדקן "בכבוד" בלי שידברו על הבת שלו ברחוב? שכולם יחשבו שאני כמו כולם?
אין לי תשובה ברורה, מלבד התחושה שאולי, באיזשהו מקום, אני לא באמת רוצה להתחתן אבל אני הרי חייבת - אז פשוט הכרחתי את עצמי (ואותה) להבין שלשם אני הולכת...
אז השיפוטיות שלך הפעם, כלפי במקרה הזה, לא נכונה, כי אני גם חרדית, וגם מנהלת זוגיות לסבית די גלויה (אם ההורים יודעים וחלק מהמשפחה - זה גלוי ביותר), וגם, אולי, אהיה נשואה לגבר. (ואני לא מסכימה שהילדים שלי יהיו אומללים. אבל עזבי, זה כבר דיון אחר לגמרי).
|
|
בתגובה ל: בהתייחס למה שאת כותבת: מאת: פרידם שהיתה לי בראש כשעקבתי אחר השרשור.. החשיפה למשפחה כרוכה בהמון קשיים, וצעד כזה באמת גורר תחושה שבתוך תוכך קיווית שהאופציה הזוגית עם האישה כן תתממש. שאולי פתיחת הצוהר הזו תגרום להשתלשלות עניינים שתאפשר לך בכל זאת לשמור על הקשר.
אני מקווה שזה בסדר להתייחס לנקודה אישית כל כך, אבל יש דבר אחד שאני מתקשה מאד להבין והוא היכולת לשים בצד את הידיעה שהסוף הוא עניין של זמן, ולהנות מה"כרגע". אני הייתי יוצאת מדעתי לו ידעתי שיש שעון מתקתק מעל האהבה שלי, איך הצלחתן לקיים חיי שגרה נעימים תחת ה"איום" הזה? זה מדהים. גם כאן ההסבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הוא התקווה (המשותפת) שבכל זאת יהיה לקשר סיכוי.
|
|
בתגובה ל: זו המחשבה מאת: זוהר דרומי הרי אם המטרה ברורה, למה כואב כל כך? למה אני כועסת כשהיא אומרת שהיא "משחררת אותי"? למה אני לא מסוגלת לקבל את העזיבה הזו (למרות שאני מבינה את המקום ממנו היא מגיעה ומסכימה איתה למרות הקושי)?
הרי מבחינתי, במידה והיא אכן תקום ותלך (כל הזמן אני חיה על האחוז האחד שאולי לא) ישאר עלי כתם שחור מצד אלו שידעו, מצד אלו שניחשו, ומצד אלו שיודעים ואני אפילו לא יודעת שהם יודעים (כמו הנבלות ההם שהתקשרו לאבא שלי לספר לו שאני לסבית).
אני אדם שחי כל רגע כאילו הוא האחרון, אבל במקבל, חיה בשביל העשר שנים הבאות. אני מתוכננת מאד ופרקטית. מצד אחד זורמת ומצד שני - לא מאפשרת לאבד שליטה על מה שקורה. אני חושבת שזה המזל שלי, משום שאני אשה סוערת מאד, שחיה כל הזמן על הקצה. אם לא הייתי מתכננת עשר צעדים קדימה - הייתי עוברת את הקצה מזמן. זה אומר, למשל, שעכשיו, כשכל כך קשה לי - פשוט הייתי עוזבת את העבודה ומסתגרת בביתי מתחת לפוך (ואני מכירה נשים שכך הן מתמודדות), אבל בגלל שעם כל האימפולסיביות שבי יש מקום מאד אחראי ומלא שליטה - אין מצב שזה יקרה. בעבודה אני אראה כמידי יום (כולל התאמת התכשיט לאיפור שמתאים לבגדים...), אחייך ואתעצבן כרגיל ואעשה את הכל על הצד הטוב ביותר. ואתרסק באוטובוס.
זה מה שהחזיק אותי עד היום, וזה מה שיעזור לי להתמודד הלאה.
נלחמתי בשביל האהבה הזו כשהיה נראה שאין לה שום סיכוי, והגענו לאן שהגענו בכוחות משותפים ועבודה זוגית יומיומית. הפיל היה כל הזמן אבל הצלחנו להתגבר. היינו שם במאה אחוז גם כשרדפו אותי שאלות ומחשבות ופחדים מה יקרה ביום שאחרי. גם היא עברה את הדרך שלה בדרכה היא. והיו רגעים לא פשוטים.
אבל זה היה שווה ובוודאי אפשרי. אני מאחלת לעצמי זוגיות כזו איתה (אם תלך) או איתו (אם יבוא).
במערכות יחסים אחרות, כולל נישואין לגבר, עליהם לא ריחף איום כזה - לא היתה איכות מדהימה כזו.
|
|
בתגובה ל: זה מה שמטריד אותי כל כך עכשיו. מאת: פרידם שהיית שם במאה אחוז ובאותה נשימה לומר שהיית עם רגל אחת בחוץ, כלומר, מחוברת לחזון של להתחתן עם גבר עתידי?
(זאת לא ביקורת, פרידם, אני סתם מאוד מאוד לא מבינה אותך).
אילו הייתי במקומה, הייתי מתחרפנת מזה לגמרי.
וחוץ מזה - שולחת לך כמה נשימות ארוכות, עד יעבור זעם.
|
|
בתגובה ל: איך את יכולה לומר מאת: קימונו פיזית, רגשית ונפשית הייתי איתה. לגמרי. אחרת לא הייתי יכולה להכניס אותה כך לתוך חיי וסביבתי.
אבל למשל, כששקלנו לקנות משהו יקר - השאלה שרצה לי בראש, זה מה יקרה כשניפרד. ומיד גם ידעתי את התשובה - זה לא מעניין אותי. עכשיו אנחנו רוצות את זה ואנחנו קונות. ואחר כך, מצידי, הכל שלה.
אני יכולה להישבע לך שזה עבר גם לה בראש. היו פעמים שהיא העלתה את הדברים, היו פעמים שאני. והיו פעמים ששתינו שתקנו.
זה המקום היחיד בו אי אפשר היה להתעלם מהצל המאיים.
אז גם עכשיו יש לנו חפצים משותפים. הבעיה נשארה אותה בעיה, אבל מבחינתי - זה לא מעניין אותי. שתיקח מה שהיא רוצה. אנחנו ניפרד יפה גם אם זה יצריך כוחות נפש מיוחדים. כי אי אפשר להרוס דבר יפה כל כך.
תסתכלי סביב. כמה לסביות חיות עם בעל, אבל הן לא שם? אולי טכנית הן ממשיכות לפעול, אבל כל השאר שייך לאהובתן. אז מה, אי אפשר? הן לא *באמת* אוהבות, מחויבות, מסורות (לאישה שאיתן, כמו גם לבעל ברמה הטכנית)?
קימונו, אני יודעת שאת לא מסוגלת לקבל את הדברים. שמבחינתך זו כמעט לא אופציה. כל עוד את לא נמצאת במקום הזה - כנראה שלא באמת תוכלי להבין. ואת יודעת מה? אולי טוב שכך. עדיף שהדברים יהיו פשוטים יותר וברורים יותר. אני לא זכיתי בזה.
|
|
בתגובה ל: תעשי הפרדה. מאת: פרידם אני עוזבת את הנושא ומאחלת לך שכל החלקים שלך יתחברו זה לזה בצורה הרמונית שתעשה לך רק נעים.
|
|
בתגובה ל: איך את יכולה לומר מאת: קימונו ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: זו המחשבה מאת: זוהר דרומילפעמים אפשר לאהוב ולשמוח בלי לחשוב על המחר (או עם ידיעה שלא יהיה מחר). ולפעמים העדר התקווה למחר חונק והורס את מה שיש. פרידם, עוד חיבוק ועוד אחד. שיהיה טוב....
|
|
בתגובה ל: נראה לי שזה תלוי במקום שבו את נמצאת מאת: אנה ק התקוה שאולי, למרות כל מה ש"צריך" ו"נכון" - נלך לפי "רוצה" ו"בוחרת הפוך למרות הכל".
תודה.
|
|
בתגובה ל: ולפעמים מאת: פרידם שווה לבדוק מחדש מה הפוך ומה נכון בשבילך בכל שלב,
לפעמים ה"הפוך" יכול לעזור לקשר להיות מסעיר,
ואז אולי אחרי כמה זמן הוא צריך להפוך להיות "נכון" כדי לאפשר לקשר להתבגר.
בחירות קלות כבר לא יהיו לנו בחיים האלה - אז לפחות מאחלת לך שתהיי שמחה ושלמה עם הדרך שלך
|
|
בתגובה ל: ואולי מאת: אור__ אני עיפה.
תודה.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם מההודעה שלך, ומהשרשור הזה כולו (מין הסתם, כי ההחלטה של בת הזוג שלך מהדהדת לי קצת, אולי, בעתיד שלי)
אני לא אחזור על כל מה שקימונו כתבה, ואני יודעת שאת מאמינה שקיבלת את ההחלטה הנכונה ביותר עבורך. אבל במקומך, ובשביל עצמך (לא בשבילה, בשבילך), הייתי שואלת האם ההחלטה הזאת, שעשית לפני מספר שנים, היא עדיין הנכונה ביותר עבורך. את העתיד אף אחד לא יכול לנבא, למרות שאת משתדלת לראות קדימה, כדברייך. דברים שידעתי בוודאות כנכונים עבורי בעבר, הסתברו כלא מדוייקים במקרה הטוב, עד רחוקים מהמציאות שלי לחלוטין במקרה השכיח יותר...
בקיצור, אני לא ממש יודעת מה לומר או מה אני מנסה לומר, אבל תפרגני לעצמך קצת זמן לבחון החלטות שקיבלת, ובעיקר - תרשי לעצמך את הענווה בידיעה שהעתיד אינו סגור מראש. זה לפעמים מלחיץ, אבל לפעמים גם מנחם ומרגיע. את לא באמת יודעת איפה תהיי ואיך תרגישי ומה תחשבי שנכון, אפילו לא עוד שנה מהיום (קל וחומר בעשרים השנים הבאות)
וגם מצטרפת לתהיה של נוסעת סמויה בדבר החינוך החרדי. ואם משום מה תישארי בכל זאת במסקנה שהוא הוא הדבר הטוב ביותר, אני מתפללת למען ילדייך העתידיים, שלא ירגישו אף פעם צורך פנימי לסטות מהתלם, ולעבור את כל מה שאת נדרשת לעבור.
וחוץ מזה, ואולי הכי חשוב - אם את לבד בשבת, ומדוכדכת, אולי במקום זה תבואי לאכול איתנו?
|
|
בתגובה ל: אוי, נהיה לי חנוק בגרון מאת: תה ירוק שגם לא חשבתי שאחרי הקשר הראשון אני "אגלה" שאני באמת "לסבית".
לא חשבתי שההורים ידעו, ובטח לא שיקבלו (במושגים שלהם),
בטח לא שאצא מבית ההורים,
בטח לא שאגור עם בת זוג. חילונית.
ברור שאני יכולה לתכנן ולתכנן אבל לאלוקים יש תוכניות משלו. זו הסיבה שלא קמתי ויצאתי מהקשר. זו הסיבה שאמרתי לה שהיא לא חייבת להחליט מיד (כשאני מאלה שחותכת במקום בלי שום אופציות של חזרה). שאני מבינה שהיא צריכה מרחק ושתיקח אותו בשביל עצמה ובשביל שתינו. שכמו שלא האמנו שנחזיק מעמד חודש - בטח לא האמנו שנגיע לשנתיים פלוס!
אני פשוט לא מוכנה להתחייב למשהו שאני לא יודעת לאן הוא הולך. בדיוק משום שאני לא יכולה לתכנן הכל.
זה לא הוגן כלפיה שאבטיח לה. אז מה אם אין "גירושין" בקשר לסבי? אז אני אשלה אותה, נתחתן (גם אם לא במשמעות הקיטשית של הענין), נתחייב, ואז ארגיש שהשעון מתקתק ואלך? זה הוגן יותר?
כרגע הכל בידיים שלה. אני לא מתערבת. לא משפיעה. לא משכנעת. לא מפעילה את כל הדרכים ההגונות יותר או פחות בשביל להשאיר אותה איתי.
אני מכבדת אותה. אני אוהבת אותה. אני רוצה את הכי טוב בשבילה. אבל אני לא יכולה לתת לה את מה שהיא רוצה.
תודה על ההזמנה. עליה אכתוב לך באופן אישי.
|
|
בתגובה ל: זה העניין. מאת: פרידם
אני פשוט בוכה איתכן כבר יומיים.
ודמעות זה לא רק בעיניים.
שבור לי בפנים....שבור וכואב. אני יודעת שאפשר היה להפגיז פה המון מילות נחמה, והלאה, אבל צר לי,אני מכירה את זה ככ טוב... שרק כואב לי.
אוהבת אתכן המון.
|
|
בתגובה ל: אוי, נהיה לי חנוק בגרון מאת: תה ירוק (פרידם, לא תה ירוק), שירצו לסטות מהתלם אם וכאשר התלם לא יתאים להם, או כשירגיש להם מחניק בתוך התלם, ושהסטייה שלהם תתקבל בחיבוק ואהבה.
|
|
בתגובה ל: ואני מאחלת לילדייך העתידיים, מאת: קימונו ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: ואני מאחלת לילדייך העתידיים, מאת: קימונוכמובן שלא התכוונתי בהודעתי לומר שיש משהו רע בצורך להיות מישהו שונה ממה שהסביבה מכתיבה (קרי, לסטות מהתלם). אלא שבחברה החרדית המחיר שזה גובה הוא רב, כך שאם פרידם החליטה שזה הדבר הכי טוב לילדיה העתידיים, הייתי רוצה לקוות שזה ייחסך מהם. ובמילים אחרות - שלא ירגישו צורך לסטות מהתלם. אבל כמובן שאם ואם ואם אכן כך יקרה, חותמת על ענין החיבוק והאהבה
|
|
בתגובה ל: הבהרה: מאת: תה ירוק ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם שלוש שנים היינו ביחד והיא בעיקר רצתה להתחתן, (למען הסר ספק עם מישהו עם חולצה משובצת וציציות מתנופפות. הדובון והעוזי נלקחו כנראה מהפנטזיות שלה...) לגור בקרוון בשומרון וללדת שמונה ילדים. היום קצת קשה להאמין אבל לא הצלחתי לספור את כמות הפעמים שהכנתי אותה לדייטים. ממש עמדתי ועשיתי לה פן בשיער.
באיזשהו שלב כבר לא יכולנו יותר. היא פשוט השתנתה. בת הזוג הדוסית הזו היא זוגתי דהיום. ז"א מדובר באותו שם ויש גם רצף פרסונלי מסויים אבל היא מכחישה כל אחד מהתיאורים דלעיל. כולל הפן בשיער. היא השתנתה כי הבחירה המציאותית היומיומית של שתינו יחד היתה חזקה יותר מהפנטזיה הנורמטיבית שלא היתה לה שום אחיזה בחיים.
אחרי שהפנטזיה התמוטטה כמות השינויים היתה עצומה ו-11 שנים אחרי עדיין נמצאת זוגתי בשינוי מתמיד ההולך ומתרחק מהבת זוג הדוסית (והימנית) שהיתה לי. (לפעמים אני קצת מתגעגעת... לא צריך ללכת כ"כ רחוק אני חושבת... )
אני לא יודעת אם יש בכך כדי לנחם אותך בכאב שאת מרגישה עכשיו. קרוב לוודאי שלא, ואני מצרה על כך. ייתכן שיש בכך רק לאיים עליך שכן את ממש לא רוצה להשתנות, את לא רוצה לוותר על כל עולמך רק כדי להיות לסבית. אני לא התכוונתי לספר סיפור אימה.
אבל אני כן יכולה להגיד לך שזוגתי (וגם אני שהשתנינו לא מעט) לא באמת איבדנו את השייכות. היא (יותר ממני) "החליקה" בשלמות וללא נוסטלגיה למי שהפכה להיות בכל זמן נתון. היא לא רק ויתרה על מי שהיתה אלא חיה את מי שהיא. כולל סביבה מלאה - חברות, משפחה, ערכים. בכך היא מצאה וקיבלה הרבה דברים.
גם זה סוג של חלום. לא פחות מלא מהחלום על בעל וילדים.
בכל מקרה צר לי לשמוע על כאבך. בשמחה בכל שתבחרו.
נ.ב. ממש לא הייתי מסתמכת על החינוך הדתי שאנחנו נותנות לילדים... בעיקר בגלל שאנחנו לא מספיק דתיות. אבל נכון שאני מנסה.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם אין לך מושג איך הסערת אותי עם ההודעה המצמררת שלך.היא מסוג ההודעות שחונקות ותופסות אותך בגרון ולא מרפות. ובאמת למרות שזה ענין כל כך אישי שלך לא יכולתי שלא להגיב. פרידם,ברור שאת יודעת הכי טוב מה את רוצה ,ואיך את רוצה לחיות את חייך אבל, אם תעצרי לרגע אחד תביני שמה שאת עושה זה, לבטל את כל האושר שכבר נמצא בין ידייך למען ספק אחד גדול שכלל לא ברור אם יתגשם. התוכניות העתידיות שלך כל כך מסודרות ומתואמות לפי תאריכים נוחים והכל מתוכנן בקפידה,ומרוב שאת להוטה להשיג את כל מה שהצבת לעצמך את כבר לא שמה לב למה שאת עושה. האושר,פרידם,נמצא אצלך,הוא טמון באהבה הגדולה שמצאת ושאת עטופה בה בכל שניה משעות היממה,הוא נמצא בבית שיצרתן יחד,באינטימיות שלכן,בבכי,בצחוק,בחיבוק,בהקשבה,בתמיכה,בכל מה שאתן. לבטל את כל זה כדי לסדר חיים נורמטיביים וחרדיים לילדייך זהו מחיר כבד.כבד מדי. בהגדרתך את לסבית,כך שלעולם לא תחושי כלפי בעלך ,אבי ילדייך מה שאת חשה לאישה.אל תצבעי את הרקע של התמונה בורוד ותשלי את עצמך שחיי הנישואים יהיו טובים כי את מפוכחת ועושה זאת למען מטרה נשגבת.לא ! יהיה קשה מאד לשרוד את הימים והלילות לצד אדם שתאמיני או לא יהיה זר עבורך.בעלך אבל זר. אל תזלזלי באושר ובאהבה שמצאת ושנמצאת לצידך. אולי את ריזיקנית אבל ההימור שאת לוקחת הוא כביר.את מסכנת את הכל וזה לא חכם.אין שום ערובה שהכל יתוקתק ויתבצע כרצונך,ואז חלילה,מה יהיה ? איפה זה משאיר אותך ? אני מרגישה מבין שורות הודעתך את הנחישות שלך להשיג את מה שהצבת לעצמך,את כבר לא רואה ולא שומעת דבר מהצדדים,צופה רק קדימה לכיבוש המטרה.אני יודעת שלדבריי אין שום משמעות בעינייך כי את כבר החלטת.זה כואב לי ומעציב אותי מאד.הויתורים שאנחנו צריכות לעשות ע"מ להרויח חיים נורמטיביים למשפחה ולילדים הם איומים וחותכים בבשר. אני מתפללת שתצליחי בכל אשר את מבקשת ומאחלת לך את מה שאיחלו לי נשים חכמות בפורום החמים והקודם - שתיזכי להגיע לחיים שלמים ובפשטות,בקלות,בנחת. וסילחי לי אם הייתי בוטה,זה רק כי באמת כואב לי.
|
|
בתגובה ל: אוי פרידם.... מאת: helena-liאני עכשיו נחושה הכי פחות מאי פעם במטרה שהייתה לי ברורה כל כך. פירטתי בהודעה אחרת כאן. הדברים שאת כותבת, בחלקם, כואבים מאד, כי הם נכונים. זה מרגיש כמו קרקע שנשמטת מתחת לרגליים בפעם אחת, והנפילה לא נגמרת. בור ללא תחתית.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם
ב"ה נ נח נחמ נחמן מאומן.
פרידם יקרה , זמן מה אני יושבת ותוהה מה לכתוב , למישהי שהזוגיות שלה ושל בת זוגה , היו בשבילי כמודל מכמה בחינות. אני יושבת נושכת את השפתיים והולכת לשתות מים ,ואז שוב מתיישבת , מנגבת את הדמעות שמזכירות ניצני עבר קדום , שלי ,ומעבריה בראשי את המילים ,את החיבוק הזה בשבילכן מרחוק.
את יודעת ,לא פעם א*נשים מפרקים את הזוגיות מסיבות כאלו או אחרות , לא פעם הם מגדירים אחרת מחדש או לא מחדש ,את המושג אהבה ,חברות. לא פעם אנשים קמים והולכים ,לוקחים מזוודה לא מבטים לאחור וזזים הלאה , לכיוון החיים. אך מעטות המה הפעמים שאחרי הכל ולמרות הכל ,אותם אנשים נפרדים , מחבקים. ואתן ,פרידים יקרה ,שייכות לאותן מעט א*נשים.
אני מתבוננת עליכן ,נזכרת בפעמים שבהם נפגשנו ,התבוננתי עליכן מעת לעת , ואת יודעת מה ראיתי?ראיתי בראש ובראשונה מעל הכל ,חברות. חברות של שניים , שגדולה מעל אהבה כזאת או אחרת.
אז נכון ,את החלטת ,והיא תפסה מרחק. תני לה זמן ,תני לעצמך ,אחרי הכל ההחלטה שלך , החשש הכי גדול שלה ,הוליד אור.
הירגעי יקירה , אני מאמניה בכל ליבי שיהיה טוב יותר , טוב עבור שניכן , ואני יותר ממאמינה ,אני יודעת , שחברות כזאת לעולם לא ניתן לשבור. תני לזמן לזוז בקצב שלו , בקצב שלה , בקצב שלך את , גם אם זוגיות אינה על הפרק , אהבה תמיד תשכון בליבכן.
אהבה של חברות אמיתית ,למרות הקושי , למרות הנטייה לנעול ולא לפתוח – למרות הנטייה לזוז וללכת , החיבוק הזה בניכן ,תמיד תמיד יהיה חלק מחברות שאין די לה : ) תיהיה חזקה נשמה יקרה ,ד' איתכן עם שניכן : )
אוהבת מכל הלב ,לב דבש
|
|
בתגובה ל: אור של יחד:) (לפרידם) מאת: לב דבש ואנו נעשה הכל כדי שהיא תיהיה אחרי.
מצד שני, הרבה יותר קל לסיים קשר בכעס, בזעם, בשנאה. לטרוק את הדלת ולא להביט לאחור.
החלק הקשה זה לחבק אחת את השניה כשהבכי משתלט.
אם וכאשר זה יקרה לגמרי באופן מוחלט (כן, יש רגעים שאני עוד בהכחשה), זה יעשה הכי יפה שאפשר. מגיע לה. מגיע לי. מגיע לנו.
|
|
בתגובה ל: חברות הייתה לפני מאת: פרידם ב"ה את צודקת , ליבי איתכן זה בדיוק מה שהתכוונתי:) את לא בהכחשה לכי תדעי מה ילד יום , תיהיה חזקה תיהיו שתיכן , אוהבת ומחבקת קרוב ללב לב דבש
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם את הדעות שלי אשאיר לעצמי ורק אשתתף בצערך שמתפרץ מההודעה שלך ואי אפשר להתעלם ממנו.
אני מקוה שמחשבות חדשות יאירו לך בקרוב, ואולי אף לכן.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם פרידם יקרה
נראה לי שאת יודעת את כל מה שכתבו ויכתבו, ובאמת אין לי מה להוסיף. מקווה שתהיי תמיד שלמה עם הבחירה שלך.
בנתיים חיבוק גדול, לך ולה. כמי שעוקבת כבר לא מעט זמן פה אחרי הצעדים הקטנים והמשמעותיים שאת עושה, ושעשיתן יחד - זה כואב, וקשה להאמין שזהו.
בנתיים - שתבחרו נכון, ותגיעו למקום שנכון לכן עם כמה פשחות כאב בדרך. ואת לא צריכה שאני אספר לך, שבסופו של דבר השמש תזרח, ויכאב פחות.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם מותשת לחשוב, לרצות, לדמיין, לחלום, לחשוב איך זה יהיה איתה, ועוד יותר - בלעדיה.
אני מודה. פתאום לא הכל כזה ברור לי. פתאום מה שהיה מטרה נחושה וברורה נראה מטושטש. פתאום אני מבינה שה"ידיעה" ש"אני יודעת מה אני רוצה" היא היתה יותר הגנה על עצמי, על הפחד ללכת "על כל הקופה", להתחייב, ולדעת שאני באמת פורצת את כל הגדרות והולכת עם מה שאני. זה מפחיד. זה הרגיש כמו משהו ש"גדול עלי". (כן, כן. חלק מכן מחייכות לעצמן עכשיו. טוב שאני לא רואה את זה).
בשבת ישבתי בסוכה מול האחיינים שלי וניסיתי לחשוב האם אני באמת רוצה ילדים במספר שנקבתי? האם אני באמת בנויה לזה היום? מילא בתור בחורה צעירה שלא מימשה את העצמאות, את החופש, את הבחירה. אבל עכשיו? פתאום לא ברור כלום. כן, הייתי צריכה שהיא תקום ותלך ותגיד שהיא לא יכולה כדי להבין שאולי ביזבזתי כמה שנים טובות מהחיים שלי, בהם ניהלתי מערכות יחסים עם נשים, בידיעה שיום אחד פשוט אסגור את הדלת ואתחיל חיים חדשים, "נורמליים". מה, זה לא כזה פשוט?
זה לא. זה שורף. זה בלתי אפשרי. זה לא פעם ראשונה שהלב שלי מתרסק, אבל הפעם זה אחרת. זו תחושה של החמצה נוראית. שאני, בידיים שלי, הרסתי את הסיכוי שלי. שאני, כדי להגן עלי ועליה, דחפתי אותה אל הקצה. ועכשיו אני משלמת את מלוא המחיר. מחיר שחשבתי שיהיה שווה. הוא לא שווה.
היא לא מאמינה שכבר לא ברור לי כל כך, היא בטוחה שזה מגיע מהחשש לאבד אותה. היא הכינה את עצמה כל כך הרבה זמן לרגע שזה יגמר ועכשיו היא כל כך שלמה עם עצמה, ובצדק.
ואני מבינה ברגע אחד איך הרסתי במחי יד כל מה שהיה טוב בחיי. מתוך רצון להגן על עצמי החלפתי את כל ההגנות שחייתי בהם במשך שנים, שגרמו לי להיות אישה תוקפנית ואגרסיבית, בלי לתת לאף אחד להתקרב - בלהיות נשית, נגישה, אבל עם הצהרות שיגנו עלי. שיום אחד כל הטוב הזה יגמר.
הרי לא יכול להיות כל כך הרבה טוב.
אין לי תשובות עכשיו. אני רק יודעת שגם המטרה והידיעה שהחזיקה אותי זמן רב כל כך - מתפוררת מול עיני. זה קשה יותר מכל. אין טיפת ביטחון בים הסוער הזה. אין שום דבר יציב או שהולך לכוון הזה. אני לא באמת בטוחה שאני יכולה לקום ולהתחתן עם גבר.
אני לא באמת יכולה לתת לה ללכת.
והבוקר, בנוסף להכל, גם גיליתי שהארנק שלי אבד, אחרי שמשכתי בשבוע האחרון כסף ומילאתי אותו בתלושי שי.
אין רגע של מנוחה.
אין לי אוויר.
|
|
בתגובה ל: מותשת. מאת: פרידם יקירה , תמיד יש גלים בים , תמיד הים סוער , ותמיד יהיו גלים , אך בתוך כל זה תמיד יהיה גל שירים אותך למעלה , ויסחוף אותך לכיוון חוף המבטחים שלך. חשבי על זה..:) חיבוק גדול לב דבש
|
|
בתגובה ל: מותשת. מאת: פרידם הלוואי שהייתי יודעת מה עוד להגיד לך הלוואי שהמילים שאמרתי היו נכונות הלוואי שהמילים שלי היו עוזרות הלוואי שהיינו יודעות במה לבחור הלוואי שהבחירות שלנו היו נכונות הלוואי שהכל היה נראה אחרת.
אוף כלכך.
~חיבוק ענק~
|
|
בתגובה ל: אוף מאת: ירושלמיתאחתללא תוכן
|
|
בתגובה ל: מותשת. מאת: פרידםו(באנוכיות מסויימת)לא יכולתי אלא לחשוב על כך שהייתי רוצה שהיא תקרא את זה, ותבין על מה היא מוותרת בהחלטות שלה. אני קוראת שוב ושוב את המשפטים שממש קשה להאמין שיצאו תחת ידייך: "פתאום לא הכל כזה ברור לי" "מבינה שה"ידיעה" ש"אני יודעת מה אני רוצה" היא היתה יותר הגנה על עצמי" "זו תחושה של החמצה נוראית. שאני, בידיים שלי, הרסתי את הסיכוי שלי. שאני, כדי להגן עלי ועליה, דחפתי אותה אל הקצה" "מחיר שחשבתי שיהיה שווה. הוא לא שווה." שני המשפטים האחרונים, במיוחד, על ההחמצה ועל המחיר הלא שווה, חונקים לי את הגרון (הפעם בשילוב עם דמעות מהעיניים). הלוואי ותתבדי. איך אמרה ג'וני מיטשל? אנחנו אף פעם לא יודעים מה יש לנו בידיים, עד שהוא כבר לא שם.. וחוץ מהחיבוק וממילים מנחמות, רוצה להציע לך גם לראות דברים אחרת: לפעמים טלטלות קשות כאלה, הן המתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לקבל, גם אם מתהומות הכאב קשה לראות זאת. איזו הזדמנות נפלאה זו לבחון באמת את מה שאת רוצה בחייך. עכשיו, כשהמטרה נראית מטושטשת מחד, אפשר מאידך לראות בבהירות רבה יותר את המשמעות האמיתית של ההחלטות שקיבלת בעבר, ולהבין שהם בעצם אולי היו רק הדרך שלך להגן על עצמך מבחירה כל כך קשה. דווקא מתוך הקושי הזה, לפעמים אנחנו רואים נכוחה את הטעויות שעשינו ויכולים לבחור אחרת. אני מקווה שמה שלא תבחרי, לכאן או לכאן, יבוא הפעם מתוך תחושת שלמות גדולה יותר מבעבר. אולי מתישהו בעתיד הרחוק, הקונפליקט ייראה קטן ולא משמעותי למול השלמות העצמית של חייך. חיבוק חזק (תה ירוק, מזדהה עמוקות עם המצב)
|
|
בתגובה ל: קראתי את הודעתך שוב ושוב מאת: תה ירוקno air
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם אני מקווה שתצליחי להגיע לאיזו החלטה ולהיות שלמה ורגועה איתה. כי באמת, הקושי הגדול שלנו הוא בכל היתקלות מחודשת בבחירה גורלית. במקרה שלי, כשעליי להחליט באיזו פנייה לבחור, אני הולכת לאיבוד בד"כ. מקווה שבקרוב יהיה סוף לייסורי התהיות מה נכון... שתמצאי את ההחלטה והדרך הנכונה עבורך, ויהיה לך קצת אויר.
חיבוק, בהצלחה.
|
|
בתגובה ל: לילה ראשון, לבד. מאת: פרידם אני כל כך מבינה לליבך אותה סיטואציה קרתה לי השבוע רק השוני היחיד שבדיוק עמדתי לעבור לגור איתה. אני משתגעת בלעדיה!!! יש ריפוי לאהבה? למדי אותי איך המשכת הלאה? בשיא הרצינות אני עומדת לאבד את שפיותי!!! אם את רוצה קצת רקע קראי מה שכתבתי על דת ואהבה
|
|
בתגובה ל: זקוקה לתמיכה מאת: rr-rr תראי, מבחינה טכנית אני תמיד מאה אחוז. מתפקדת, זוכרת הכל, אף אחד לא יכול להגיד שבגלל שקשה לי אני מזניחה חשבונות, ועבודה, וושוכחת ימי הולדת של חברה, והאוכל נשרף...
יותר מזה, כשאני במצבים מסוג זה, הטכני הופך למשהו שעוזר לי לשמור על שליטה.
אבל מבפנים? טוב, זה סיפור אחר.
אני לא יודעת איך זה אצלכן אבל כרגע היא ואני עוד גרות יחד וישנות יחד באותה מיטה, אבל יש המון כאב ורגעים שאני לא מצליחה להתאפק וקצת עוקצת אותה ("לא נורא שהדירה קפואה. ממילא את לא תיהי כאן עוד הרבה זמן לקפוא איתי"...), ולפעמים יש דמעות מצד מי מאיתנו, ולפעמים אנחנו צוחקות על מה שהיה ולפעמים מתכננות כמו ילדות בנות 6 את המפגש שיהיה בעוד כמה עשרות שנים. ולפעמים יש שתיקות. הצל של אריזת חפציה מעיב. העובדה שאנחנו יחד אבל לא - לא מאפשר מרווח נשימה גדול במיוחד.
היא החלטית לא להישאר (עם רגעים של התלבטויות). אני החלטית לא לשכנע אותה, ואם היא הולכת - אני לא רוצה יותר אף אחת (לפחות עד שאנסה לצאת ולראות עם יש אפשרות לקשר טוב עם גבר).
יקירתי, אין דרך להתמודד. כי אם רגע אחד אני צוברת כח ונשבעת לעצמי להיות חזקה, רגע אחרי היא מתקשרת והלב שלי מזנק לשמים. אני לא יודעת איך אתמודד ביום שהיא תעזוב. אני רק מדמיינת את הקטעים הטכניים - לחזור לבית ריק בחושך, לישון במיטה זוגית לבד, לפתוח ארון ולא לראות את הבגדים שלה... אבל רק כשזה באמת יקרה - אני אתחיל להתמודד מבפנים.
ועוד בעניין אגיב לך בהודעה הראשית שפתחת.
|
|
|
|
|
| |