ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
אני לא יודעת למה פורסם לפני
4415 ימים
מאת סתם_מישהי
סה"כ תגובות: 8
תגובה אחרונה לפני: 4414 ימים
אני כותבת פה. לא יודעת למה דווקא פה, לא יודעת מה בדיוק אני הולכת לכתוב, רק יודעת שהיד שלי אוטומטית הגיעה לאתר הזה. לכתוב דווקא פה. משהו בווירטואליות הזאת שמרשה לי לא לפחד להגיד דברים שאולי ייתפסו בעיניי אחרים כמאוסים, ואולי יתפסו אותי כמשעממת ומעצבנת עם הרחמים העצמיים האלו.
מכל הפחד שלי של איך יתפסו אותי, שיתקתי את הלב. את הרגש. את החלקים האלו שתפסו אצלי בחיים חלק כזה מרכזי. והכי בא לי בעולם כרגע לרחם על עצמי. בא לי לבכות עד שייגמרו הדמעות במכסת הדמעות שלי, ובא לי לצעוק ולצרוח לעולם, מבלי שבאמת יישמעו אותי, ואם כן מישהו ישמע אותי שפאקינג לא ילך גם הוא. אני לא מבינה איך הדברים כבר מתנהלים יותר. לא מבינה את אלוהים, ולא מצליחה להבין את עצמי ואת ה"מערכת יחסים" שבניתי איתו. כבר לא חושבת על העתיד, ומה יהיה איתי מהבחינה של הנטייה המינית שלי. זה כבר לא מזיז לי. רק כועסת. בעיקר על אלוהים ואולי יותר על עצמי שנתתי לעצמי לקוות שמשהו יכול להפתח רק אם אני אאמין ואזרום. למרות שזה כבר ידוע לכולם שאני לא בנאדם שזורם. ואני אחזור על זה, ומי שמכירה אותי פה אולי, יכולה להעיד שאני לא מפסיקה להגיד שנמאס לי שאנשים מתרחקים ממני, ושאנשים הולכים לפני שהם מכירים, ונרתעים. יש בי עצבות וריקנות כזאת גדולה, שלא משנה בכלל כמה אני אנסה למלא אותו, החור והבור הזה יפער יותר ויותר. ונמאס. ולא נוח לי בכלל במצב הזה. אני קוראת פה על בחורות שהתאהבו, ועכשיו נפרדו, ואני מכבדת ומעריכה את התחושות, אבל חוויתן אהבה! אהבו אתכן. ואתן לא מבינות ולעולם לא תבינו איזה מין נכס יש לכן בידיים. גם אם זה נגמר. כי יש לכן במה להזכר בלילות, יש לכן זכרונות חמים שעוטפים אתכן ועולם אבל לעולם לא יעזבו. לפעמים אני מרגישה שאני נועדתי לחיות ללא אהבה. כאילו אני חולפת על פני העולם, כאילו אני סתם. אוויר. אפילו לא מיותר או מעיק. פשוט אוויר. ואני מנסה הכל, מנסה לחייך כדי שלא יגידו שאני יותר מידי כבדה, ואני מנסה להקשיב לכל העולם כדי שלא יחשבו לרגע שאני מנסה לתפוס את המקום המרכזי, ואני מנסה ומנסה ומנסה, ושומדבר לא הולך, אז החלטתי להפסיק לנסות. להפסיק לצפות ולרצות. כי שהרשיתי לעצמי, ואפילו התאהבתי, חטפתי סטירות, ואף אחד, באמת שאף אחד בסופו של יום לא מרים טלפון, ואף אחד לא מחזיר הודעה, ואף אחד לא חושב עליי, ואף אחד לא פה. ואפילו אמא שלי, הבנאדם הכי קרוב כביכול, לא פה. רחוקה ממני כל כך ולא נמצאת בשום מקום. אז למה להמשיך?! אני מתחילה להרגיש כלפי עצמי את מה שאחרים מרגישים כלפיי. אדישות.
אני יודעת שזה לא המקום. ושזה לא פורום שמיועד לאנשים מדוכאים, ושלזה יש פורומים ומקומות אחרים שאפשר לפרוק, ושמה שאני כותבת פה אולי יגרום לכן לקרוא ולהגיד לעצמכן שהנה עוד איזה בנאדם שנהנה לרחם על עצמו, ושיפסיק כבר. אבל כאן הרגשתי שנכון לי לפרוק. מצטערת אם הלאיתי, ומצטערת לפעמים גם על מי שאני. נשבעת לכן, וגם לאלו שלא קוראים פה, שלא התכוונתי להיות מי שאני, ויש אפילו פעמים אני אפילו לא מתכוונת להיות. אני לא מחכה לתשובה. כי אין. זה פשוט מה שזה. ואולי אני אכנס מחר לפורום ולא אבין מה גרם לי לכתוב פה ולהביך את עצמי עד מוות כשאני ככה חושפת את עצמי, אבל האמת היא שהרמתי ידיים, וכבר לא אכפת לי מכלום. וגם אם ההודעה הזאת גורמת לאנשים עוד יותר לתפוס אותי כמאוסה, זה בסדר, אף אחד לא נמצא שם גם ככה כדי שיהיה מי שילך.
אני כותבת פה. לא יודעת למה דווקא פה, לא יודעת מה בדיוק אני הולכת לכתוב, רק יודעת שהיד שלי אוטומטית הגיעה לאתר הזה. לכתוב דווקא פה. משהו בווירטואליות הזאת שמרשה לי לא לפחד להגיד דברים שאולי ייתפסו בעיניי אחרים כמאוסים, ואולי יתפסו אותי כמשעממת ומעצבנת עם הרחמים העצמיים האלו.
מכל הפחד שלי של איך יתפסו אותי, שיתקתי את הלב. את הרגש. את החלקים האלו שתפסו אצלי בחיים חלק כזה מרכזי. והכי בא לי בעולם כרגע לרחם על עצמי. בא לי לבכות עד שייגמרו הדמעות במכסת הדמעות שלי, ובא לי לצעוק ולצרוח לעולם, מבלי שבאמת יישמעו אותי, ואם כן מישהו ישמע אותי שפאקינג לא ילך גם הוא. אני לא מבינה איך הדברים כבר מתנהלים יותר. לא מבינה את אלוהים, ולא מצליחה להבין את עצמי ואת ה"מערכת יחסים" שבניתי איתו. כבר לא חושבת על העתיד, ומה יהיה איתי מהבחינה של הנטייה המינית שלי. זה כבר לא מזיז לי. רק כועסת. בעיקר על אלוהים ואולי יותר על עצמי שנתתי לעצמי לקוות שמשהו יכול להפתח רק אם אני אאמין ואזרום. למרות שזה כבר ידוע לכולם שאני לא בנאדם שזורם. ואני אחזור על זה, ומי שמכירה אותי פה אולי, יכולה להעיד שאני לא מפסיקה להגיד שנמאס לי שאנשים מתרחקים ממני, ושאנשים הולכים לפני שהם מכירים, ונרתעים. יש בי עצבות וריקנות כזאת גדולה, שלא משנה בכלל כמה אני אנסה למלא אותו, החור והבור הזה יפער יותר ויותר. ונמאס. ולא נוח לי בכלל במצב הזה. אני קוראת פה על בחורות שהתאהבו, ועכשיו נפרדו, ואני מכבדת ומעריכה את התחושות, אבל חוויתן אהבה! אהבו אתכן. ואתן לא מבינות ולעולם לא תבינו איזה מין נכס יש לכן בידיים. גם אם זה נגמר. כי יש לכן במה להזכר בלילות, יש לכן זכרונות חמים שעוטפים אתכן ועולם אבל לעולם לא יעזבו. לפעמים אני מרגישה שאני נועדתי לחיות ללא אהבה. כאילו אני חולפת על פני העולם, כאילו אני סתם. אוויר. אפילו לא מיותר או מעיק. פשוט אוויר. ואני מנסה הכל, מנסה לחייך כדי שלא יגידו שאני יותר מידי כבדה, ואני מנסה להקשיב לכל העולם כדי שלא יחשבו לרגע שאני מנסה לתפוס את המקום המרכזי, ואני מנסה ומנסה ומנסה, ושומדבר לא הולך, אז החלטתי להפסיק לנסות. להפסיק לצפות ולרצות. כי שהרשיתי לעצמי, ואפילו התאהבתי, חטפתי סטירות, ואף אחד, באמת שאף אחד בסופו של יום לא מרים טלפון, ואף אחד לא מחזיר הודעה, ואף אחד לא חושב עליי, ואף אחד לא פה. ואפילו אמא שלי, הבנאדם הכי קרוב כביכול, לא פה. רחוקה ממני כל כך ולא נמצאת בשום מקום. אז למה להמשיך?! אני מתחילה להרגיש כלפי עצמי את מה שאחרים מרגישים כלפיי. אדישות.
אני יודעת שזה לא המקום. ושזה לא פורום שמיועד לאנשים מדוכאים, ושלזה יש פורומים ומקומות אחרים שאפשר לפרוק, ושמה שאני כותבת פה אולי יגרום לכן לקרוא ולהגיד לעצמכן שהנה עוד איזה בנאדם שנהנה לרחם על עצמו, ושיפסיק כבר. אבל כאן הרגשתי שנכון לי לפרוק. מצטערת אם הלאיתי, ומצטערת לפעמים גם על מי שאני. נשבעת לכן, וגם לאלו שלא קוראים פה, שלא התכוונתי להיות מי שאני, ויש אפילו פעמים אני אפילו לא מתכוונת להיות. אני לא מחכה לתשובה. כי אין. זה פשוט מה שזה. ואולי אני אכנס מחר לפורום ולא אבין מה גרם לי לכתוב פה ולהביך את עצמי עד מוות כשאני ככה חושפת את עצמי, אבל האמת היא שהרמתי ידיים, וכבר לא אכפת לי מכלום. וגם אם ההודעה הזאת גורמת לאנשים עוד יותר לתפוס אותי כמאוסה, זה בסדר, אף אחד לא נמצא שם גם ככה כדי שיהיה מי שילך.
שיהיה שבוע טוב.
בתגובה ל: אני לא יודעת למה מאת: סתם_מישהי ומה שכתבת, כל כך נוגע ומוכר- שקראתי עד הסוף בלי שום כוונה להסיט מבט או ללכת. לכולנו יש ימים כאלה, לפעמים שבועות ואפילו שנים. אבל שווה להרים ראש, להישיר מבט ולהישאר- ולו כדי לראות איך זה נגמר, כי הרי ברור לי שזה ישתפר. שתמצאי בעצמך כוחות לאהוב את עצמך, ובעקבותייך יאהבוך גם אחרים. לא מעט פעמים שאלתי את עצמי למה ה' יצר בי יצרים שאין להם מקום לפורקן, למה הוא הערים קשיים נפשיים במקום בו הכל יכל להיות יותר פשוט אחרת. לקח זמן עד שהבנתי שאותם כוחות שנוצרו בי בעקבות ההתמודדות- סייעו לי אחר כך להתגבר על קשיים גדולים יותר. הקושי שלך הוא אדיר. נשמע שאת כורעת תחת הנטל. אל תתייאשי! תזדקפי! אולי זו אפילו מחמאה שקבלת משמים- ה' יודע שיש בך כוחות לעמוד בקושי, אחרת לא היה מנסה אותך. כנראה שאם הנסיונות שלך כל כך גדולים- גם יש לך ייעוד שהוא אדיר. בסופו של דבר תצאי חזקה יותר מכולנו. תעשי דברים גדולים, תשאירי בעולם רושם גדול. אל תתייאשי! תתחזקי! את יכולה! ואם אנחנו, כולנו, שקוראות אותך מתוך הזדהות, השתתפות ואהבה- עוזרות לך במשהו, ובשל כך הרי שגם לנו יהיה איזשהו חלק בהישגים הגדולים שלפנייך- הרי שכבוד לנו שזכינו שחלקת עמנו מעט מהמשא בדרכך הארוכה אל ראש ההר.
אנו נפגש בסוף דרכים ושאלות, נפגש בתום ימים רבים בתום הרבה לילות.
בתגובה ל: אחותי, כולנו הרי פה! מאת: נעמומה לעיתים אנחנו צריכות לעשות קצת פלאץ פלאץ בבוץ של החיים. אין ספק שזה ניסיון קשה מנשוא להעביר יום אחרי יום בעולם הזה עם חלל גדול שכואב. שותפות ואהבה שאת כל כך רוצה שיהיה לך והוא איננו. קודם כל אני מצטרפת לנעמומה שלא תפסיקי לקוות ולשאוף גבוהה לאהבה שתבוא לך עם כל המסביב. כולל מחויבות ועתיד משותף והפרייה הדדית וכל מה שאת רוצה מקשר. לא לתת ליאוש לזרוק אותך לבינוניות או להתפשרות על משהו שהוא פחות ממה שמגיע לך! לגבי הכעס על ה' גם אני מרגישה ככה הרבה בחצי שנה האחרונה ואז אני נזכרת שהוא זה שבכלל נותן לי חיים ואת הכח לכעוס עליו. שלוליא הוא לא הייתי קמה בבוקר בכלל.ואז אני מתחילה לפרט את הדברים שהוא כן שלח לי ונתן לי, כמובן בחסד גמור כי אפשר לחשוב כבר כמה אני בדיוק בכל רגע ורגע עושה את רצונו וגם אם כן אז האם הוא היה חייב לי משהו?! וזה עוזר :-) עוד כמה חיוכים מול המראה בכח וקצת מוסיקה טובה עם עוד טיפה של דאגה למשהו מפנק לעצמי על ידי עצמי כמו השקעה בסלט חתוך יפה עם ירקות יפים או מקלחת ארוכה ומריחת קרם גוף אח"כ וכדומה תנסי וספרי מה קורה.....
שיר מעולה להודעה ולמצב רוח הזה זה: גלי עטרי/ השיר שיביא לך אהבה
בהצלחה מתוקה :-)
בתגובה ל: אני לא יודעת למה מאת: סתם_מישהי ולמרות שהמצב שאת נמצאת בו עכשיו נראה הכי גרוע שיש,ושדייי אין יותר כוח לכלום. והמחשבות מעיקות,שוטפות הכול. תדעי...שיש ימים אחרים ימים טובים יותר.ככה זה בחיים עליות וירידות,צריך רק למתן את עצמנו שיש את הירידות. מניסיון שלי.
אז יש כאלה שחווים זאת בעוצמה ,ויש כאלה שפחות חווים את זה. אני חושבת שציינת פה שתי דברים חשובים: א. היחס שלך עם עצמך,שזה כולל הערכה עצמית ביטחון עצמי,וכו'...לא אפרט יותר מידי. ב.הקשר שלך עם אלוקים.
אז מותר לצעוק ולהרגיש את הכאב זה לא אומר שאת דיכאונית. השאלה,היא איך את קמה מזה ופותחת דף חדש. ר' נחמן מברסלב אומר גם אם טעית שוב ושוב תפתח דף חדש. אל תסתכל על העבר.ואל תתכנן את העתיד. עוד משהו ,מקווה שאני לא פוגעת .או שזה בסדר אנחנו וירטואליים. נקודה למחשבה ,שימי לב לאיזה בני אדם אנשים נמשכים.אפילו את איזה סוג אנשים כיף לך להיות בחברתם..חלילה אני לא באה לזרות מלח על הפצעים.
אלא זה בא מתובנות או ניסיון שצברתי בחיי הלא ארוכים :) קיצר,אנשים שמחים,שנהנים ממה שיש ,אנשים חייכנים. אני רק עכשיו מחילה להבין מה זה ביטחון עצמי אמיתי,ואיך לא לכפות את עצמי על אחרים שיאהבו אותי שהרי כל אחד זקוק לאהבה. אלא כשאת זורמת מחייכת פתוחה ולא מצפה לכלום...אז אנשים מתקרבים אוטומטית...את כתבת בעצמך: "יש בי עצבות וריקנות כזאת גדולה"-אין מה לעשות זה מוקרן החוצה כנראה -ואנשים רוצים שמחה שממילא החיים מלאים קשיים ואני ממש לא שופטת את הסיבות לרגשות שלך כל אחת והסיבות שלה להכול. חוץ מזה -אהבה- אהבה זה לא מה שנראה לך ,ממש לא... הרבה אנשים שמרחוק נראים לך אוהבים ,זו אשליה כדי לאהוב אתה צריך לדעת קודם לאהוב את עצמך. אז אני יכולה לחפור הרבה יותר.אבל זה פורום פה. אני מרגישה ממך הרבה כאב חוסר אונים ועוד הרבה.(חשבת פעם על עזרה כולשהי??) ולפעמיים שמנסים פחות ,מקבלים יותר. באמת מקווה שתסתדרי ,ותתנחמי בזה שלכולנו יש לפעמיים רגעים קשים כאלה או אחרים .גם לאלה שנראים הכי בפסגה . שבוע מבורך
בתגובה ל: אני לא יודעת למה מאת: סתם_מישהי כי כמוך יש בהמונים, ואני אחת מהם. רק ביום שישי, פשוט נכנסתי למקלחת ופשוט ישבתי לבכות במשך 20 דקות בלי הפסקה. בכיתי בקולות ורוקנתי את עצמי עד אפיסת כוחות. באמת עד שכבר לא היה לי כח לבכות.
את לא היחידה יקירתי שרוצה לצרוח ולזעוק, ואת לא היחידה לפעמים שתוהה למה ניבראת כך, והבטחון שלך נראה נמוך בעינייך מול אחרים וכו'. לא , את לא יחידה וזו הרגשה שיש להרבה מאיתנו וגם לי, ולכל אחת יש Up & Down , פעם אנחנו שקועות עמוק עמוק מטה, ואח"כ מנסות לשקם את עצמנו ולהרים את הראש מעלה.
לעולם אל תסיקי מסקנות שאולי את נשמעת כמאוסה, משעממת ומעצבנת. ולעולם אל תתנצלי אל דבר שלא עשית. בזכותך, נתת לי להבין שבדיוק עכשיו יש משהי שמרגישה כמוני.
בתגובה ל: אני לא יודעת למה מאת: סתם_מישהי מה שלומך היום?
אני מבינה שאת נמצאת במצב של דכאון. חוץ מלהגיד לך שעל סמך ניסיון של רבות, החיים משתפרים עם הגיל, ובפרט בגיל שלושים יש שיפור משמעותי, אני מציעה לך להיות עם יד על הדופק. אם את מרגישה שזה גדול עליך נסי לקבל עזרה מקצועית. זה חשוב, כדי שלא תצטרכי לעמוד מול כל זה לבד. לפעמים משהו שקשה מאוד להתמודד איתו לבד הופך להיות הרבה יותר קל ופשוט עם קבלת עזרה, אפילו קטנה.
שולחת לך חיזוקים
נ"ס
בתגובה ל: שלום מאת: נוסעת סמויה היום קצת יותר ריק. עזרה מקצועית. אני יודעת שאני צריכה, וכל העולם ואישתו ניסו לשכנע אותי בכל דרך אפשרית להשיג אותה, אני פשוט לא מסוגלת. אני עובדת במקום טיפולי, אני יודעת את החשיבות, הייתי פעם בטיפול, יש בי משהו שלא נותן לי ללכת לשם שוב. החיים משתפרים. אני יודעת את זה. אני יכולה להעיד שהמצב שלי היום יותר טוב מלפני 5 שנים ויותר טוב מלפני 3 שנים. אבל עדיין, תמיד אני במונחים של "יותר טוב" או "פחות טוב". אבל כדאי שאפסיק להביא לפה את הרחמיים האלו, לפני שאהפוך להיות גם פה בלתי נסבלת.
תודה רבה לכן על ההתעניינות, והרצון הטוב. שיהיה יום טוב, ובשורות טובות.
בתגובה ל: היום? מאת: סתם_מישהי שאני לא מצליחה למצוא שום דבר בלתי נסבל בך או בדברים שאת כותבת. תרגישי חופשי לכתוב, קשה לי להאמין שיימאס.