|
דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
אז מה עושים?
|
|
אז מה עושים?
פורסם לפני
4687 ימים
מאת סתם_מישהי
סה"כ תגובות: 8
תגובה אחרונה לפני: 4686 ימים
אז עברו כבר 5 שנים של תהליך של קבלה עצמית. עברו ימים על גבי ימים של הכחשה, של ניסיון להעלים את זה, להדחיק, לא להגיד (לעצמי) ולא להזכיר אפילו את המילה "לסבית"- שהמילה הזאת לא תהפוך לחלק ממני. ופתאום, למדתי לקבל את זה. כן, יש בי את החלק הזה. עדיין לא בטוחה שזה באמת מי שאני, עדיין לא יודעת אם אני אכן נמשכת רק לנשים, ואולי גם לגברים. לא בטוחה עדיין במשהו שהוא מוחלט לגביי. אבל מה שאני כן יודעת זה שאני נמשכת לנשים. מקבלת את זה בעצמי, ואפילו לפעמים קצת נהנית מהפרפרים האלו שקיימים וחיים ומרטיטים אותי כשאני חושבת שאני מתאהבת, בבחורה. הציפייה שלי היתה שברגע שאני אקבל את זה בעצמי אני אהיה הרבה יותר רגועה, הרבה יותר שלווה, שאשלים עם זה, עם עצמי, עם מי שברא אותי ככה. וזה באמת קרה. הגעתי לפיוס מסוים. לא מפחדת להכיר בזה. לא מדחיקה את זה יותר.
אבל מה שהכי מפחיד בכל העסק הזה זה שאני יודעת, ואפילו בטוחה שאני לא אצליח באמת לממש את זה. כן, אני נמצאת לפעמים בקשרים עם בחורות. איכשהו אלוהים מתעקש לזמן לי יותר נשים מאשר גברים לחיים, ואני מתעקשת לכעוס על זה, ובתוך תוכי להגיד לו תודה על זה. במקביל. ולמרות שככל שהזמן עובר ואני יותר בטוחה שזה חלק (אולי הכי יציב) שהוא ברור לי, אני גם מבינה שאני לא אחיה ככה. אז איך חיים עם הידיעה שאת הדבר הכי יציב וברור לי בחיים- אני לא אצליח לממש. איך שמים את זה בצד? איך חיים לא בשקר, אלא עם האמת הכי מוחלטת- ובכל זאת, לא מממשים?
אני יודעת מה כולכן (אם לא רובכן) תגידו. שזאת בחירה שלי, ושאני יכולה להחליט כן לחיות ככה, ושהאומץ והפחדים הם אלו שמכתיבים לי כרגע את ההחלטות, אבל זה לא ככה. אני באמת, אבל באמת לא אחיה ככה. לפחות לא בצורה הנורמאלית.
לפעמים הייתי מעדיפה להמשיך להלחם בזה. להמשיך להתכחש. למרות הכל. אבל אני לא מסוגלת להמשיך לשקר לעצמי. אז החלטתי להיות אמיתית. אבל עכשיו מה?
איך חיים עם אמת שיודעים שלא תתפוס מקום בחיים שלי?
|
|
|
|
אז עברו כבר 5 שנים של תהליך של קבלה עצמית. עברו ימים על גבי ימים של הכחשה, של ניסיון להעלים את זה, להדחיק, לא להגיד (לעצמי) ולא להזכיר אפילו את המילה "לסבית"- שהמילה הזאת לא תהפוך לחלק ממני. ופתאום, למדתי לקבל את זה. כן, יש בי את החלק הזה. עדיין לא בטוחה שזה באמת מי שאני, עדיין לא יודעת אם אני אכן נמשכת רק לנשים, ואולי גם לגברים. לא בטוחה עדיין במשהו שהוא מוחלט לגביי. אבל מה שאני כן יודעת זה שאני נמשכת לנשים. מקבלת את זה בעצמי, ואפילו לפעמים קצת נהנית מהפרפרים האלו שקיימים וחיים ומרטיטים אותי כשאני חושבת שאני מתאהבת, בבחורה. הציפייה שלי היתה שברגע שאני אקבל את זה בעצמי אני אהיה הרבה יותר רגועה, הרבה יותר שלווה, שאשלים עם זה, עם עצמי, עם מי שברא אותי ככה. וזה באמת קרה. הגעתי לפיוס מסוים. לא מפחדת להכיר בזה. לא מדחיקה את זה יותר.
אבל מה שהכי מפחיד בכל העסק הזה זה שאני יודעת, ואפילו בטוחה שאני לא אצליח באמת לממש את זה. כן, אני נמצאת לפעמים בקשרים עם בחורות. איכשהו אלוהים מתעקש לזמן לי יותר נשים מאשר גברים לחיים, ואני מתעקשת לכעוס על זה, ובתוך תוכי להגיד לו תודה על זה. במקביל. ולמרות שככל שהזמן עובר ואני יותר בטוחה שזה חלק (אולי הכי יציב) שהוא ברור לי, אני גם מבינה שאני לא אחיה ככה. אז איך חיים עם הידיעה שאת הדבר הכי יציב וברור לי בחיים- אני לא אצליח לממש. איך שמים את זה בצד? איך חיים לא בשקר, אלא עם האמת הכי מוחלטת- ובכל זאת, לא מממשים?
אני יודעת מה כולכן (אם לא רובכן) תגידו. שזאת בחירה שלי, ושאני יכולה להחליט כן לחיות ככה, ושהאומץ והפחדים הם אלו שמכתיבים לי כרגע את ההחלטות, אבל זה לא ככה. אני באמת, אבל באמת לא אחיה ככה. לפחות לא בצורה הנורמאלית.
לפעמים הייתי מעדיפה להמשיך להלחם בזה. להמשיך להתכחש. למרות הכל. אבל אני לא מסוגלת להמשיך לשקר לעצמי. אז החלטתי להיות אמיתית. אבל עכשיו מה?
איך חיים עם אמת שיודעים שלא תתפוס מקום בחיים שלי?
|
|
בתגובה ל: אז מה עושים? מאת: סתם_מישהי הרי עד לפני זמן לא רב בכלל לא ידעת שאת לסבית. אז עבר זמן ועברת תהליך ועכשיו את כן.
רגע, שניה לנשום.
עכשיו את לא מממשת את זה. לא מתאים. מצויין. אבל לדבר על כל החיים??? זה נורא ארוך...
נשים מימשו וויתרו, נשים התחתנו עם גבר והתגרשו. כ"כ הרבה אנשים חזרו בהם במהלך החיים ממיליוני החלטות שנראה לי באמת יומרני להחליט משהו לכל החיים.
בטח עוד לפני שנתת זמן להפנמה, ולאות איך החיים מתגלגלים.
|
|
בתגובה ל: אז מה עושים? מאת: סתם_מישהי שלא תחיי ככה? מה הסיבה?
|
|
בתגובה ל: למה את קובעת מאת: נוסעת סמויה שאני מרגישה שאני חיה את החיים שלי בשני מישורים. תמיד. במציאות. (מסוימת) ובעולם שהוא אשליה. בניתי לעצמי חיי אהבה של אשליה, עם פרידות, אכזבות, בגידות, מגע, לבבות והמון כאב. וכאשאני מנסה לחבר את הרובד הזה לרובד ההוא המציאותי, פשוט הדברים לא מתחברים. המציאות לא מתחברת. יש פער כזה עצום בין שני העולמות שאני לא בטוחה שאני יכולה בכלל לחבר ביניהם.
והבנתי, שהמציאות שלי תמיד תהיה זאת שתנצח. ושכל השאר זאת אשליה, שאין לה מקום של ממש בחיים האמיתיים. שלי.
|
|
בתגובה ל: אני חושבת מאת: סתם_מישהי משום שאני מאמינה שאני באה ממקום די דומה- אני הרבה שנים לבד, אבל בתוך השנים האלה היו כל מיני אהבות וקראשים שרוב הזמן לא התממשו. אבל אני ממש לא מתחברת לטענה שלך שזו לא מציאות אלא אשליה. אנו חיים את החיים שלנו דרך החוויה הסובייקטיבית שלנו, ואם האהבות האלה קרו לך בלב, אז זאת המציאות שלך.יום אחד תפגשי מישהי שתוכלי להחצין מולה את הרגשות האלה, ואז זה גם "ינצח" את ההרגשה שזה רק אשליה (מנסיון שלי לפחות). את צריכה לתת לעצמך יותר קרדיט, שאת יודעת מה את רוצה ושלא נדמה לך שזה מה שאת רוצה. וכשזה יגיע תשדרי שאת מוכנה להתממשות מערכת יחסים. עד אז את תשדרי לכל אחת שתרצה להתקרב "לא לגעת". נשמע שאת עשית דרך ארוכה מאז התחלת לכתוב, ונשמע לי שאת מוכנה לשלב הבא, אם תאזרי מספיק אומץ להתמודד עם חוסר הבטחון והספקות שהורסים לך את מה שהשגת.
Love is the difficult realization that something other than oneself is real Iris Murdoch
|
|
בתגובה ל: האמירה שלך מאוד נגעה לליבי מאת: ציפור דרור יש בזה משהו. אם אהבה או התאהבות או קראשים למיניהם קורים, גם אם הם לא ממומשים- זה לא אומר שהם לא קיימים. ובכלל, רגשות זה עניין מאוד סובייקטיבי. כתבת שעד שאני אמצא מישהי אני צריכה לשדר "לא לגעת" - לפני שאני משדרת לא לגעת, איך אני בעצמי לא נוגעת...? (מטאפורית....בעיקר) אבל זה כבר לנושא אחר, להתכתבות אחרת, ולא פה....
בכל אופן, תודה.
|
|
בתגובה ל: האמת מאת: סתם_מישהי לגבי העניין של "לא לגעת". אנסה להסביר שוב: אם את מפקפקת במידת מה בתקפות של רגשותייך, יכול להיות שמישהי פוטנציאלית תקרא את זה כסימן שאת לא מוכנה רגשית לקשר. כדי לעבור לשלב הבא (במידה וזה מה שאת מעוניית בו...), אני ממליצה לעצמך לחזק את האמונה העצמית בך. זה טוב גם בכלל בחיים, בלי שום קשר ללסביות, אם לא ניפול לקלישאות של מאמנות אישיות. ואצטט את השיר האהוב עלי I know it's over and it never really began but in my heart it was so real (כשמוריסי שר את זה הוא מאריך מאוד את ה"ריל" כדי להדגיש כמה הוא הרגיש את זה.זה תמיד מעביר לי צמרמורת). לא אלנקק לשיר כי זה אחד מהשירים שוברי הלב ביותר שקיימים, ויש לי הרגשה שזה לא מה שמתאים כרגע. שוב אחזור ואדגיש - מה שחשוב זה מה שהיה אמיתי בלב שלך. גם אם אנשים אומרים לך את ההפך.
Love is the difficult realization that something other than oneself is real Iris Murdoch
|
|
בתגובה ל: אני חושבת מאת: סתם_מישהי אמשיך עם השאלות. מדוע את מרגישה שלעולם ההוא אין מקום במציאות שלך? כי את לא נותנת לו מקום? כי משהו חיצוני מפריע לו להיכנס? ולמה את חושבת שזה לא יכול להשתנות?
מבינה את המקום הזה של פער בין מציאות לפנטזיה. היו תקופות שהיה לי ברור שלחלק הזה בחיים שלי אין שום מקום במציאות, כלום. עבורי כשהפער הפך לבלתי נסבל הבנתי שאני חייבת לחיות במציאות ולא בפנטזיה, ובהתאם חייבת להביא לפחות חלק מהפנטזיה לתוך המציאות כדי שהיא תהיה נסבלת. אבל זה רק תהליך שלי כמובן.
|
|
|
|
|
| |