|
דתיות גאות
ברוכות הבאות לביתן של הלסביות הדתיות. הבית נועד לאפשר מפגש, תמיכה, דיון ויצירהבין נשים דתיות שאוהבות ומתאהבות בנשים.יש בו מקום לכל מי שמרגישה שייכת - הכנסו, הדלת פתוחה...
מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה.
|
|
מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה.
פורסם לפני
5327 ימים
מאת הויז ק
סה"כ תגובות: 82
תגובה אחרונה לפני: 5323 ימים
מנין אורתודוקסי שוויוני. נוסח התפילה (אשכנז / ספרד / ע"מ) עוד נמצא בעיבוד למיטב ידיעתי (ויכול להיות שאני לא לגמרי מעודכנת). המארגנים ברובם להט"בים. קהל היעד - כולם (ולהט"בים בעיקר - מטבע הדברים) היה דיון נוקב בוועדה המנהלת האם בת קול צריכה להיות חלק מתפילה כזו או לא. נדמה לי שהחלטנו הפעם ברוב דיעות שכן אבל כיוון שהדיון היה סוער והעלה שאלות עקרוניות חשבנו שכדאי להעלות את זה לדיון בפורום ולו בשביל הפעם הבאה. מי שחברה בבת קול, וגם מי שלא, מוזמנת מאוד להביע את עמדתה.
האם תפילה במרכז הגאה שעיקרה להט"בים זה טוב ליהודים? ולנו בפרט? ומתאים לבת קול? ואיך זה מתייחס לפרוייקט הציוני בכללותו?
על שאלות אלו ואחרות נשמח לתגובות.
|
|
|
|
מנין אורתודוקסי שוויוני. נוסח התפילה (אשכנז / ספרד / ע"מ) עוד נמצא בעיבוד למיטב ידיעתי (ויכול להיות שאני לא לגמרי מעודכנת). המארגנים ברובם להט"בים. קהל היעד - כולם (ולהט"בים בעיקר - מטבע הדברים) היה דיון נוקב בוועדה המנהלת האם בת קול צריכה להיות חלק מתפילה כזו או לא. נדמה לי שהחלטנו הפעם ברוב דיעות שכן אבל כיוון שהדיון היה סוער והעלה שאלות עקרוניות חשבנו שכדאי להעלות את זה לדיון בפורום ולו בשביל הפעם הבאה. מי שחברה בבת קול, וגם מי שלא, מוזמנת מאוד להביע את עמדתה.
האם תפילה במרכז הגאה שעיקרה להט"בים זה טוב ליהודים? ולנו בפרט? ומתאים לבת קול? ואיך זה מתייחס לפרוייקט הציוני בכללותו?
על שאלות אלו ואחרות נשמח לתגובות.
|
|
בתגובה ל: מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה. מאת: הויז ק חברות יקרות אני מצרפת כאן הזמנה פתוחה לבוא ולהתפלל איתנו ביום הכיפורים הקרוב במרכז לקהילה גאה בת"א.
אני חייבת (בעיקר לעצמי) להסביר למה החלטתי/נו להקים את המניין הזה.
הייתי חברה בבית הכנסת "יקר" בתל אביב, מי שמכירה אותי לא תופתע לשמוע שהתנדבתי ופעלתי בבית הכנסת, העברתי פעילות הכנת קישוטים לסוכה, הכנתי עם ילדים חנוכיות וסביבונים בחנוכה, נטעתי שתילים בטו בשבט עם ילדי הקהילה, התנדבתי להעביר תפילות ילדים ולעריכת הקידושים בשבת. הייתי חלק, הרגשתי חלק מקהילה מקסימה ומקבלת. מתברר שהיו חילוקי דעות בין הנהלת יקר ירושלים ובין קהילת מתפללי יקר תל אביב במשך כל הזמן. חילוקי דעות אלה תססו במשך כל הזמן אך לא עלו על פני השטח (בכל אופן אני ידעתי על מעט מאוד מהן וכך גם רוב חברי לקהילה). אבל (תמיד יש אבל, לא?) קרמיט ואני ערכנו טקס מחוייבות וביקשנו כמו כל אחד בקהילה לערוך קידוש - משהו חברתי בבית הכנסת (חייבת לציין כי כבר נערך קידוש בבית הכנסת, לילדה, מקסימה, שנולדה לשתי אימהות ואף נאמר מי שברך לשתיהן!!!) לאחר הסכמות ואי הסכמות ולאחר דיון סוער בחרתי לערוך את הקידוש בגינה ולא בבית הכנסת, ובבית הכנסת באותה שבת נערך קידוש נוסף במקביל.
ביום חמישי לפני אותה שבת של הקידוש קיבלתי שיחת טלפון מהאישה המממנת את בית הכנסת והוא משמש כמפעל חייה והיא אמרה לי בזו הלשון: "אם תערכי קידוש בגינה ליד בית הכנסת או בכל גינה אחרת אני אחסום בגופי ואדאג באופן אישי שאת לא תיכנסי לבית הכנסת ולא יהיה לך או למישהו מחברי הקהילה שלך מקום להתפלל בו"
הקידוש התקיים בסופו של דבר בגינה ציבורית והשתתפו בו חברים לדרך*.
לקח לי זמן להבין כי נזרקתי מבית הכנסת.
כיום בבית הכנסת שורה אוירת נכאים (הלכתי מאז רק עוד פעם אחת) וגם לחזן המקסים מהקהילה שלנו שהיה מחזן בקולו המהפנט יש הגבלות לגבי תפילות מסויימות. ומאז אני לא מרגישה שם בנוח בכלל!!! וחלק מהחברים שהשתתו בקידוש שלי מבקרים לפרקים במקום.
עד כאן הרקע. ומכאן המסקנה שלי, לאחר שניסיתי להשתלב ולהיות חלק "מהחברה הדתית" ואני מרגישה כי זרקו אותי משם ומכיוון שאין לי איפה להתפלל בחגים - החלטתי כי אני לא אתן לאף אחד לקחת לי את החוויה של תפילת יום הכיפורים ברוב עם - ואני (יחד עם עוד חברים) מקימים מניין.
3 הערות לסיום ובקשה: 1. זה לא יהיה מניין קבוע 2. המניין מיועד לכולם כולל סטרייטים (גם אלה שלא מרגישים בנוח ביקר עקב התנהלות העניינים) 3. כל הנאמר כאן נאמר על פי דעתי וראות עיני בלבד. (זה ברור אבל אני מרגישה חובה להבהיר זאת)
בקשה: אני בטוחה כי יפתח פה דיון סוער בעקבות ההודעה הזו. כמו שאמרה פעם פוליטאה: זה מה שיפה בפורום - את פותחת הודעה אחת וכותבת משהו מסויים אבל את לא יכולה לדעת לאן זה יוביל ואיזה דיון יצמח מזה (זה רוח הדברים שלה - לא ציטוט) אבל אני בכל זאת מבקשת אם את לא יודעת מה היה או אם את לא בטוחה בעובדה מסויימת - תשאלי! אל תסיקי מסקנות כי כך נראה לך או שמעת שמועות.
אני אשמח לראות אתכן שם איתנו.
שנה טובה אמא גאה
* למען הבהירות - חברים וחברות נוספים מהקהילה לא ראו בעין יפה את ההתנהלות שהיתה סביב העניין בפרט וסביב ההתנהלות בכלל בבית הכנסת והם מבקשים שינוי (כל אחד בדרכו - חלק רוצים להתפצל וחלקם מבקשים לשנות מבפנים)
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאהשמתברר שהיה כבד אז כיווצתי. מקווה שעכשיו זה יעלה. קבצים מצורפים:
|
|
בתגובה ל: הקובץ מאת: אמא גאהכל מי שרוצה להתעדכן (גם אם היא לא תגיע), לעזור או לאשר השתתפות מוזמנת לכתוב אלינו ל: tfilahatab@googlegroups.comנשמח לראותכן.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה כל נך שמחתי ששמעתי על הקבלה של התינוקת של המכשפה ובשקט בבית הכנסת, והבנתי מכך שיש שם פתיחות מסוימת- למרות שאני מרגישה שבחברה הדתית עדיין יותר פתוחים לקטע של ילדים מאשר לזוגיות. בכל זאת יש ערך לילודה אצל הדתיים.
אין לי יכולת להביע דעה נחרצת כי לא הייתי שם- א בל אתן נשים יקרות וחבל שאתן מרגישות עצבות ואבדן. ראיתי תמונות מהארוע דרך יעל ואיה ואתן הייתן פשוט יפות ומקסימות.
הרעיון להקים מניין גאה בחגים הוא רעיון מצויין. זה הזמן שרבות מאיתנו מרגישות מבודדות.
אוהבת
נאוה
|
|
בתגובה ל: איזה באסה מאת: נאוהNYC בין חברי הקהילה המתפללת עצמה, שמחברים ומקבלים ואוהבים, לבין הנהלת יקר בירושלים.
יש בבית הכנסת שלנו פתיחות שכל פעם מדהימה אותי מחדש (לא רק בנושא ההומולסבי), ולכן חשוב לי שההבחנה הזו תעשה.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה מדוע הקמת מניין כזה, דווקא עכשיו ודווקא ע"י "פורשת" מיקר, היא טעות שיכולה לגרום נזק ולגבות מחיר מאוד גבוה, בכל הקשור לפוליטיקה בתוך יקר, על מנת שגם הקוראות פה יוכלו לקרוא.
אבל את שנעשה, אין להשיב.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה קורה לי מעט מאוד בחיים שאני מוחקת וכותבת מחדש הודעות בפורום. זה בעצם לא קורה בכלל. זאת הפעם הראשונה מזה שנים שאני מתקשה בכתיבה, ומחפשת את המילים כדי להסביר מאוד במדויק מה ההודעה שלך עושה לי. אז אני אנסה לחלק את זה לחלקים הגיוניים:
א. אני נורא שמחה שגייסת את יכולות העשייה המדהימות שלך לטובת מניין במרכז הגאה ביום הכיפורים הבעל"ט. אני חושבת שמניין כזה הוא מקום נפלא להתפלל בו מתוך השפה שלנו. מקום שבו הזהות שלנו היא רוב ולא מיעוט מאפשר לחקור לעומק את הקיום שלנו בתוך הדת, האם בעולם אוטופי שבו לא היינו מיעוט היינו שומרים על סדרים מסויימים או מחפשים פתרונות אחרים (לדוגמא הסיפור של עזרת גברים ונשים שדנו בו הרבה מאוד בימי הפורום הראשונים) וכו
ב. העשייה הזאת צריכה לבוא בעיני ממקום של כוח ושל שמחה. את יוצרת עבור כל כך הרבה אנשים מקום ואמצעי ביטוי דתי. חיבור מחודש לקב"ה למי שמרגישים מנודים מעולמו. כמה הרבה כוח ושמחת עשייה יש בזה.
ג. עצוב לי מאוד שהסיפור שאת מציגה הוא סיפור של חולשה ונטישה, ושרק זה מאפשר את כינוס המניין. האם באמת אחינו ואחיותינו הלהטבים הם עדיפות שניה? האם מי שלא מרגישה כמוך, ומוצאת את מקומה בבית הכנסת האורתודוכסי הרגיל עדיף לה שלא תבוא?
ד. במיוחד קשה לי הדבר, משום שאני מרגישה שהצגת הדברים כך מספרת רק חלק מהסיפור הספציפי של מה שקרה ביקר. כאן כנראה אצטרך להתפצל לשתי נקודות שונות.
ד1. מצטרפת לבשקט שהיה לה חשוב להדגיש כי הקהילה האנושית ביקר תל אביב מחבקת בצורה בילתי רגילה מעל ומעבר למה שיכולתי לדמיין שעוד אזכה לראות בדורי. בשקט מעמידה את הדברים על "רשעותה" של יקר ירושלים. אני הייתי מבקשת להשמיט גם את זה. כשזה מגיע לפוליטיקה ארגונית, הרבה יותר בריא לצייר את התמונה בלי טובים ורעים. יש אינטרסים ומאבקי כוחות, ויש אנשים שהם לא פשוטים בהתנהלות הבינאישית שלהם, וזה לא משנה מי ומה עומד מולם. ככה שהמצב נותר כשהיה: קהילה אנושית חמה ומקבלת, מתח בין קהילת המקום למוסדות הארגוניים, וכנראה שגם לעובדה שההלכה היהודית לא עשתה שום שינוי למרות השינויים האנושיים שמתרחשים בשנים האחרונות, יש גם כן מקום של כבוד.
ד2. מכעיסה אותי העמידה מול הקהילה האורתודוכסית מתוך עמדה של חולשה ונחיתות. או שתקבלו אותי כמו שאני או שאני אלך לשחק עם הילדים האחרים בחצר ולא אחזור הביתה. כולנו נולדנו אורתודוכסיות אבל הבחירה להמשיך להיות שם היא בחירה מרצון. לא מכורח. וכשיש חלופות אחרות קל יותר לבחור בבית שלך למרות הפגמים שבו. באופן אמיתי וכן אני לא מצליחה להבין את הציפיה לבטא את מלוא ספקטרום החיים שלנו בתוך הקהילה / בית הכנסת האורתודוכסי, כשחלקנו ביודעין בוחרות פתרונות שאינם הלכתיים מתוך התמודדות עם הקונפליקט המלווה את חיינו. מה שטוב לנו כיחידות איננו בהכרח דבר שיכול להתקבל כהנהגה של קהילה שאיננה שותפה לקונפליקט שלנו. מעצם היותנו מיעוט. יחד עם זאת החיבוק החברתי מאוד מאוד חשוב - והוא היה שם בגדול. אם בהשתתפות אנשים בשמחה עצמה ואם בהגעה לקידוש באופן פרטי.
ה. אני מרגישה שהיכולת שלי לתקשר את זה היא מאוד נמוכה, בגלל עוצמת האמפתיה שהדריכה על הפצע המשותף של "הנטישה" מייצרת. זה הפצע שמחבר אותנו אינסטינקטיבית זו לזו. גם מי שיצאה מהארון ולא חוותה נטישה משמעותית דה פקטו. עצם המחשבה שנשאה בליבה שנים שאולי תחווה נטישה, כבר פוצעת. קל מאוד לספר לעצמנו את סיפור הנטישה שוב ושוב. הרבה יותר קשה לחוות דחיה באופן פחות מיתי, כמו מי שדחיה או האופציה לדחיה זה לא הסיפור המרכזי בחיים שלהם.
ו. זה נראה לי חיוני, קודם כל בשביל עצמנו ללמוד לספר עוד סיפורים מלבד סיפור הדחיה והנטישה. ולבוא אל הקהילות שלנו - הדתית כמו גם הלהטבית ממקום של שמחה, של עשייה ושל שיוויון. גם אם אנחנו שונים.
|
|
בתגובה ל: אמא גאה יקרה מאת: אור__ לכתיבה שלך וליושר הפנימי,
אני מסכימה שיש מקום להקים קהילה גאה בלי קשר לקונפליקט.
יש לי עדיין את מלוא האמפטיה לכאב של אמא גאה ומצד שני מבינה מאד את הגישה שלך.
אני בשנה האחרונה חזרתי קצת להתפלל בימי שישי ( ימי ראשון מוקדשים לקהילה הבודהיסטית שאיתם גם העמקתי את הקשר) וזה דבר נפלא בשבילי. כמובן אני הולכת לקהילה מאד ליברלית למרות שהתפילה עצמה די מסורתית, ובעיקר בעברית- דבר שאני נהנית ממנו. לי אין את היכולת והרצון לחיות בקהילה אורטודוקסית. אבל מי שכן- אני חושבת שמה שאת ובשקט עושות חיוני מאד.
אני מקווה ליום שהדיונים האלה יהיו זכרון רחוק.
|
|
בתגובה ל: התגעגעתי מאת: נאוהNYC כיף גדול שאת כותבת כאן
ואני אשמח אם תפרטי יותר על התפילה שלכם. מה בה שונה ומה דומה לאיך שגדלת. מה הצריך ממך להתרגל ומה הרגיש לך טבעי מההתחלה.
|
|
בתגובה ל: אמא גאה יקרה מאת: אור__ שמי שסיפור חייו אינו סובב סביב חווית הדחיה, גם הרבה פחות סלחן כלפיה ופחות עסוק בנסיונות לפייס את מי שדוחה אותו. הנורמליות שאת מבקשת, היא גם כעס ועלבון ולפעמים גם טריקת דלת (תלוי במזג, באישיות ובדלת), בתגובה לדחייה שלך. זה לא מיתי, זה נורמלי. לבוא ממקום (אני שונאת ת הביוי הזה, כבר אנרתי?) של שמחה ושוויון, זה להניח אותם, לא לצפות למשהו אחר ולא להסתפק בו.
|
|
בתגובה ל: את שוכחת מאת: פוליטאה השאלה באיזו מידה של דחיה מדובר, מאיפה ועד כמה חשוב לך להיות חלק, איזה מחירים את מוכנה לשלם ואילו לא. חשבונאות פשוטה, לא חיים ומוות. המיתוס לא נמצא בהחלטה האישית, אלא באופן שבה התימה הזאת מגייסת ומלכדת את השורות.
(וכנראה שגם כאן זה לא המקרה, כי יש יותר מאישה אחת שלא חשה צורך לטרוק דלתות בעקבות המקרה) ואגב קריטי בעיני לייצר לנו מקום עצמאי, כי זה נותן בסיס של כוח ומאפשר התמודדות מול המציאות שהיא לא פשוטה. קל למי שאיננה דתיה לבקש מאיתנו לטרוק דלת על המציאות שלנו בשם איזו הדרת כבוד, הדרת הכבוד הזו איננה נמצאת כשאת מוצאת את עצמך מתמודדת יומיום עם גידול ילדים לדוגמא. לא כל הדלתות ניתנות לטריקה דרמטית עבור כל אחת בכל מצב.
|
|
בתגובה ל: אנחנו חלוקות מאת: אור__ אני מתגלגלת על הגב בשביל כל אחד.
דווקא גידול ילדים היא סוגיה שמחייבת התרחקות מרוב הקהילות האורתודוקסיות, עוד הרבה לפני שהתחלנו עם כל ההומולסביות. אני בהחלט חושבת שילדים רכים ראויים להגנה מכל כך הרבה מסרים מיזוגנים.
|
|
בתגובה ל: אני הדרת כבוד? מאת: פוליטאה זה מה שהחזיר אותי לקהילה האורתודוכסית :)
ועם כל המיזוגניה, והעובדה שזה הופך אותי לאמא הפחות פופולרית בסביבה, אני מרגישה שאני נותנת להם משהו חשוב. גם כי ככה הם מרוויחים אדם יותר שלם כהורה, אבל בעיקר כי אני מרגישה שאני פותחת להם דלת לעולם שקשה לפתוח אליו דלת כשלא גדלים על זה.
|
|
בתגובה ל: אמא גאה יקרה מאת: אור__ הרב רוזן היה בחיים. אני מוכרחה להודות שאני מתגעגעת אליו - עבדנו יחד הרבה שנים. מעניין אותי איך היה הוא מתמודד עם העניינים, אני בטוחה שהדינמיקה היתה שונה, אבל לא בטוחה שגם התוצאה הסופית. ובכל זאת - אולי כן? אין דרך לדעת. רק שכל הדברים האלו מעוררים בי געגוע אליו. נעמי
|
|
בתגובה ל: מעניין מה היה אילו מאת: סחלב מצוי כבודו במקומו ולא הכרתי אותו מעבר ל"פעם בחודש" שהוא היה מגיע ליקר.
אבל אני יכולה לומר לך כי הוא היה במקרה באותה שבת שהיה הקידוש של אותה ילדה מקסימה. הוא ישב בקצה האולם היכן שעומדים כסאות הרזרבה, הליט ראשו בידו, והיה שקוע בעצמו ומרוחק מאוד.
אני לא יכולה להגיד לך את דעתו בעניין אבל אני יכולה לומר כי על פי התנהגותו נראה שכל העניין לא היה לרוחו.
|
|
בתגובה ל: הרב רוזן מאת: אמא גאה אני מנסה לשים עצמי במקומו וחושבת - מדוע הליט ראשו בידיו? אולי כי יש במקום הזה עוד כל כך הרבה לעשות. לקרב בין הלבבות. המניין המבוגר שלמטה, שבודאי יהיה קשה "לחנך אותו מחדש" לקבלה של "תופעות" שהוא אינו מכיר, וכל כך הרבה אנרגיה נדרשת לשילוב בין שתי הקהילות. ובמילה תופעות אני לא מדברת רק על הומוסקסואליות, גלויה או סמויה, אלא גם על שוויון ופמיניזם ועוד כהנה וכהנה. איך לקבל אנשים וגם לגרום לאנשים אחרים לקבל אותם. איך לשלב בין הלכה למעשה. הנמהרות שבה אנחנו יוצאים עם דברים החוצה, מבלי לראות מה זה גורם לאחרים. המקומות שבהם אנחנו טועים לדרוש את מה שמגיע לנו מבלי לתת את הדעת על הדרך הנכונה לעשות זאת, כדי להשיג את המטרות בצורה הטובה ביותר. ואין לטעות בי - אני האחרונה שאמליץ למישהו לא לצאת מהארון. אבל יש דרכים ומועדים מתאימים יותר ופחות. בכל מקרה לגבי הרב ואחרים, אני מקווה שתמיד אוכל לדון לכף זכות, הרווח שיש מכך גדול לאין ערוך לעומת הנזק הבלתי הפיך שניתן לגרום בכך שנדון לכף חובה.
|
|
בתגובה ל: מעניין מה היה אילו מאת: סחלב מצוי או שמא לנענע10?
(רק אני רואה את התוספת החדשה שמעל ראשנו?)
בכל מקרה -טוב לקרוא אותך (ודינמיקה היא משמעותית הרבה יותר מתוצאה סופית אם שואלים אותי)
|
|
בתגובה ל: אמא גאה יקרה מאת: אור__ אני מעריכ מאוד את המילים החמות (בעיקר בימים אלה). המקום שבו אני פועלת הוא תמיד, אבל תמיד הוא ממקום של עשייה חיובית, עשייה מלאת כוח, עשיה של שמחה ויצירה.
אין לי,ואפילו לא מעט, עשייה אחרת! אני מעידה על עצמי שכל עשיה שעשיתי במשך כל שנותיי מטרתה הייתה חיובית (יכול להיות שקרה, ואכן קרה, כי עשיתי טעויות - אך תמיד הכל התחיל מתוך רצון טוב)
המניין קם מתוך צורך חיובי למצוא מקום להתפלל. בואי לא נהיה תמימות לרגע - ואומר לך כי במידה והייתי מרגישה בנוח ביקר, והייתי חלק וכו' לא הייתי מרגישה צורך כה עז לארגן את זה. יכול להיות שבני ונתי (המארגנים שאיתי) היו מספרים לי על היוזמה ואני הייתי אומרת כי אני חלק מיקר ומאחלת להם דרך צלחה בארגון העניין, והייתי באה להתפלל איתם במרכז הגאה מתוך תחושה כי זו תפילה ייחודית, חד פעמית, ששוה להיות בה.
אבל - המצב לא כך.
והסיפור לא לא סיפור של חולשה ונטישה בכלל.
ואני אומר עוד 2 דברים חשובים: 1. אלה שאומרות שיקר הוא מקום מחבק עבורנו - לא ברור לי על מה יש להן לסמוך? הרי חברנו החזן ההומו כבר לא מחזן יותר ביקר? שנה שעברה במנחה של יוהכ"פ הוא היה החזן והשנה הוטל שם וטו על חזנותו. מה מחבק פה?
למען ה' (ופה זה באמת מתאים) אני הרי יכולה להכנס לכל בית כנסת ולהתפלל שם ואף אחד לא יגיד לי מילה אחת. הבעיה הרי מתחילה כאשר אנחנו מנסים להכניס את מעגלי החיים שלנו לתוך מעגל החיים של הקהילה.
2. אני לא יודעת כמה את או אחרות "חברות יקר" יודעות על הדברים הרוחשים ביקר. אני הזכרתי כי היו כל מיני עניינים בין יקר ירושלים ליקר ת"א עוד טרם הקידוש! כרגע יש דיבורים על פיצול מיקר. היו ועדיין ישנם ניסיונות לגישור בין קהילת יקר לבין הנהלת יקר. (הניסיון האחרון לדעתי (האישיתי כמובן) קרס ובשבוע הבא נפגשים לדבר על זה.
אבל לדעתי, אין קשר בין קיום הפיצול וכל ענייני יקר לבת קול.
אני סיפרתי מה הביא אותי באופן אישי לקחת חלק בארגון המניין הזה. הדיון פה נגרר לתוך הענינים הפוליטיים ביקר - ולא היה צריך להיות כך. בכלל כל החשיבה כי זה יגרום נזק לבת קול רק מאירוע חד פעמי - נשמעת לי כמו יציאה מפורפורציה. המניין הוא לא גטו כמו ששבת של בת קול היא לא גטו.
ומשהו קטן אחרון, לפעמים זה כייף לשחק עם הילדים האחרים בחצר.
חייבת ללכת להביא את הבת שלי מחברה, אז זה רק עיקרי הדברים בינתיים. שבת שלום
|
|
בתגובה ל: אור יקירתי מאת: אמא גאה אני לא חושבת שיש אפשרות לכזאת תנופת עשיה ממקום רע, עשייה זה דבר שמצריך הרבה אנרגיות חיוביות. אנרגיות שליליות שמולידות פעולה יוצרות מלחמה.
רק חשוב לי שתספרי את זה, גם לעצמך וגם לאחרים. וזה כיף לשחק עם הילדים האחרים בחצר - אבל כשאת מעבר לגיל שלושים, כבר קוראים לזה עבודה :) אז באותו הגיל כשאת בוחרת לקום ולעשות מעשה זה לא כי זרקו אותך במדרון - אלא כי זאת הדרך שסללת לעצמך דרך בחירות מגוונות בצמתי הכרעה שונים.
ולגבי סעיף 1 - בואי נסכים שמותר לך להרגיש לא מחובקת היכן שאחרות מרגישות מחובקות. כפי שמותר לך לבחור לערוך טקס נישואין בזמן שאחרות בוחרות שלא לעשות זאת ממניעים הילכתיים, כפי שמותר לידידנו לבחור לצאת למלחמה על מה שנראה לו נכון וצודק לאחר שחווה דחיה במניין נטול רב וקיבל חיבוק ותמיכה במניין המתהדר ברב, ועל הדרך לסכן את החיבוק הזה. כולנו בוחרים את דרכנו יום יום ומשלמים מחירים ומרוויחים רווחים. לא כולנו מוכנים לשלם את אותם המחירים ולא כולנו מעוניינים במידה שווה באותם הרווחים.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה סליחה שאני נטפלת לקטנות, אבל הדבר הראשון שחשבתי עליו היה עניין רכישת מקומות הישיבה לתפילה. כל שנה אני מוטרדת מהנושא הזה מחדש. לא רוצה להסביר לגבאי למה אין לי אבא/אח/בעל שיעשה את זה בשבילי. לא רוצה להגיע לתפילה ושאשת הרב תסדר לי מקום, תתפלא שהגעתי עם מחזור מהבית, ותנסה להראות לי באיזה קטע החזן נמצא.
אני יודעת שזה לא העיקר,ובכל זאת עושה לי טוב על הלב לחשוב שהמניין החדש הזה ייתן לאנשים להיות מי שהם בלי הסברים.
ואני יודעת שהיה רצוי שאשתלב ב"קהילה הביתית שלי" ואעשה להם היכרות עם לסבית בשר ודם,וכך אולי אוביל אותם צעד אחד החוצה מהבורות והפחד מפני ה"אחר" הלהט"בי, אבל האמת היא שאין לי כוח למלחמות בחג.
לכן אני כל כך שמחה על מקום הזה שבו ישמחו עם כל מי שבוא לבית הכנסת. ועוד יותר משמח אותי שעל הדרך הקהילה הלהט"בית הכללית תתחיל להבין שהבעיה שלה היא לא עם הדתיים, אלא עם אנשים שהדת משמשת להם עלה תאנה.
מבחינתי זה כמעט חזון אחרית הימים.
יש לי חלום ובו במרכז הגאה שוכן בית כנסת של קבע, וברחוב קינג ג'ורג' מוצב שלט הקורא להצטרפות למניין בשעות הידועות...
לפעמים חלומות מתגשמים. :)
ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה אני אקדים ואני אגיד שלמרות הקשר שלי ל"יקר", אני ממש לא מתכוונת לדון על הנושא הזה. העניין מבחינתי הוא המניין הלהט"בי עצמו. ובנושא הזה, אני מוכרחה לציין שאני אישית לא מתחברת לרעיון, וכרגע, אין לי כוונה להגיע. אני לא מתחברת כי זו התבדלות שאני לא רואה לה הצדקה. כפי שביום יום אני לא מנהלת את חיי רק לאור נטייתי המינית, ולא נניח בוחרת מקום עבודה בגלל זה, בוודאי ובוודאי שביום הכי קדוש בשנה, אני לא רוצה להתבדל. אני חלק מהקהילה הגאה מעצם הנטייה שלי, אבל אני גם חלק מהמשפחה שלי, וחלק מעולם חברתי – דתי וחילוני – שמורכב בחלקו מחברי הקהילה הלהט"בית, ובחלקו לא. ואני רוצה להשתייך לשני העולמות, חשוב לי לא להבדיל את עצמי על הרקע הזה. כמו משפטנית טובה אני צריכה להגיד שמאוד יכול להיות שאם הייתי מתמודדת עם הנושא של ילדים/ טקסי מחויבות הייתי מדברת אחרת, ושיכול להיות שאני עוד לא בשלב שזה מסתדר לי. אבל, אחד הדברים שאני זוכרת מההצטרפות לבת קול, שמאוד מצאו חן בעיניי, הוא הרעיון של ההשתלבות בחברה הדתית, בשבילנו וגם בשביל הקהילה. ותפילה מתבדלת ביום כיפור סותרת מבחינתי את הרעיון הזה. זה היום היחיד בשנה שבו אנחנו אומרות במפורש את המלים "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים", שבתפיסה שלי אומר שאנחנו אמורים להתפלל עם כולם, ולא בנפרד. וכן, זה כולל גם את מי שצריכים עדיין שיעור בקבלת השונה וברגישות.
|
|
בתגובה ל: תפילה ביום כיפור מאת: taramaclay אחת הטענות נגד החברה הדתית היא ההתבדלות שלה- שכונות נפרדות, ישובים נפרדים, בתי ספר נפרדים. זה מאוד נוח, לא צריך כל הזמן להתעמת עם מה שלא נעים. לפעמים אפשר למצוא לכך גם צידוקים הלכתיים. נראה שאנחנו בדרך לעשות את אותה טעות.
|
|
בתגובה ל: אני מאוד מסכימה מאת: פונטנלה חייבת לומר כי למניין שיקום תהיה תוצאה נלווית והיא שכל מיני אנשים אחרים (להטב"ים חילוניים בעיקר) יכירו דתיים ודתיות להטב"ים. ובכך גם בת קול תהיה שותפה לפרויקט שגם מעניק ומחזיר קצת בחזרה לקהילה הגאה (שגם לשם היא שייכת).
אם היינו פועלים רק בחברה האורתודוקסית זה גם סוג של גטו, לא?
שבת שלום
|
|
בתגובה ל: תוצאה נלווית מאת: אמא גאה שיש חשיבות למפגש דתי חילוני בהקשר הלהט"בי (כמו בכל הקשר בחיים), אני מאמינה שהמחיר של מניין כזה לא שווה את התוצאה הספציפית הזאת. לבת קול יש עוד הרבה דרכים להחזיר לקהילה, ולאו דווקא בתפילת יום כיפור. ובעניין החברה האורתודקסית - אנחנו פועלות בתוכה כי באנו מתוכה. זו החברה שאנחנו מכירות ורוצות שתקבל אותנו.
|
|
בתגובה ל: למרות שאני מסכימה מאת: taramaclay אמנם "לבת קול יש עוד הרבה דרכים להחזיר לקהילה" אבל לא ראיתי כזו היענות כשביקשתי להיענות לתרומה לבית דרור.
לצערי בדיוק 3 נשים הביאו לכאן שקיות עם מזון.
|
|
בתגובה ל: תרומה לקהילה מאת: אמא גאה אבל אני מתקשה להבין את הקשר.
המניין הזה לא קם במטרה מוצהרת לתרום לקהילה, אלא מסיבות אחרות לגמרי, שהתרומה לקהילה היא תוצאת לוואי. התרומה לבית דרור היא עניין אישי, שאני מניחה שמי שתרמה עשתה את זה בשם עצמה.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה עם ההודעה שלך, אמא גאה, כיוון שהיא מציגה תמונה חד צדדית ואישית מאוד של השתלשלות אירועים. מאיך שההודעה מנוסחת, ומן הסתם גם מאיך שזה מרגיש לך, כל מי שלא מסכימה איתך פוגעת באופן אישי וכואב מאוד. אני מקווה שתביני שזה לא כך, וחוסר ההסכמה הוא על בסיס עקרוני.
אני חולקת עליך בכמה נקודות, אנסה לסדר את זה כמה שאפשר. ראשית, כתבת בפשטות שרצית לעשות קידוש לכבוד טקס המחויבות שלך ושל קרמיט. הנקודה היא שזה לא כל כך פשוט. צריך להבין שבקהילה אורתודוקסית שההלכה איכשהו נוגעת לחיים שלה, הדבר הכי קשה לחגוג עם לסביות ברמה הקהילתית הוא טקס נישואים בין שתי נשים, גם אם לא קוראים לו כך. הסיבה היא כי המקור היחיד שאוסר משהו בהקשר ללסביות הוא הספרא: "'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו' מה היו עושים איש נושא איש ואשה נושאה אשה…" עכשיו, אני לא אומרת שאי אפשר להתגבר הלכתית ומחשבתית על המקור הזה, אני רק אומרת שבמסגרת תהליך קבלה של החברה הדתית יש שלבים. בשלב ראשון מחבקים את האנשים בלבד, בשלב שני מכירים בעובדות שנוגעות לנטייה מינית (מבחינה מחקרית, חברתית ודתית), בשלב שלישי מוצאים את המקומות בהלכה שבהם יש פתח לקבלה עמוקה יותר בלי לעשות שינויים, ובשלב האחרון מחפשים דרך לשנות דברים בהלכה שהציבור לא יכול לעמוד בהם. כמו שאני רואה את זה, הקהילה ביקר ת"א נמצאת בשלב השלישי. בשלב הזה הדבר הכי בעייתי בכל מה שקשור ללסביות הוא טקס נישואים, וצריך לכבד את הקהילה ולתת לה את המרחב לא לחגוג איסור שנתפס חמור בעיניה. בהקשר הזה יש הבדל גדול בין הולדת בת או בן לבין נישואים, כי הדברים הקשים של הספרא מדברים בדיוק על נישואים. הולדת ילד, נשמה חדשה בעולם, זו בהחלט סיבה לשמחה ברמה הקהילתית, וזה משהו פשוט הרבה יותר. לכן אין לגזור מהמקרה ההוא למקרה הזה. יכול להיות שהקהילה תיתקע בשלב הזה שנים, ובמקרה כזה אין מה לעשות אלא לכבד את הערכים שלה, כולל אלה שלא מוצאים חן בעינינו.
שנית, אני חושבת שכולנו צריכות לדעת לפעמים לקבל תשובה שלילית. בתור נשים לסביות דתיות נקבל סטירת לחי בדמות סירוב לבקשה יותר מפעם אחת בחיים. אין מה לעשות, צריך לדעת שזה יבוא, וצריך לדעת גם איך לקבל את זה. אפשר למחות, אפשר לחרוק שיניים, אפשר לנסות לשנות, אבל בסופו של דבר צריך גם לדעת לקבל לא. התשובה השלילית שקיבלת מהקהילה לא היתה חייבת להסתיים בפיצוץ כזה שלא תוכלי יותר ללכת להתפלל שם, זו היתה בחירה שלך איך לנהל את העניינים. לפעמים הדרך הנכונה היא להוריד את הראש ולנסות בפעם הבאה. כן, זה כואב. כן, זה קשה. כן, זה סוחט כוחות ומתסכל. אבל אף אחד לא הבטיח שזה יהיה קל, וצריך תמיד לזכור את התמורה - שייכות לחברה ולקהילה. וחשוב לי שנשים שבשלבי יציאה מהארון או חושבות על זה ישימו לב לנקודה הזאת. זה לא הולך להיות קל, יהיו קשיים, וצריך לדעת לעמוד מולם ולהכיר בכך שלא בכל הקרבות הקטנים תמיד יושג ניצחון. לפעמים ייעשה עוול ונצטרך לסגת ולוותר. זה עדיין שווה את זה, כי בגדול אנחנו מתקדמות כל הזמן גם ברמה הפרטית וגם בציבורית.
אולי הנקודה שאני הכי חלוקה עליה בתיאור שלך היא המשפט "ניסיתי להשתלב ולהיות חלק מהחברה הדתית ואני מרגישה כי זרקו אותי משם". אני כמובן לא יכולה להתווכח עם ההרגשה האישית שלך, רק להאיר את הנקודה שעם כל הכבוד לבית הכנסת אחד בתל אביב הוא לא ה"החברה הדתית". גם אילו הקהילה היתה מחליטה שאין ללהט"בים מקום בתוכה, עדיין זו לא היתה זריקה מ"החברה הדתית", זו היתה זריקה מכוערת מאוד מקהילה אחת, ויש עוד קהילות. מה גם שלפי התיאור שלך לא בדיוק נזרקת משם על רקע נטייה מינית (והראייה, נשים אחרות שמתפללות שם עדיין מרגישות שהקהילה מחבקת אותן), אלא היה סכסוך לא נעים שכלל גם פוליטיקה והגיע לטונים גבוהים, ובסופו לא נעים לך לבוא למקום הזה. כלומר, אל תבלבלי את העניין האישי שלך מול אנשים ספציפיים ביקר עם העניין החברתי של "החברה הדתית".
העניין האחרון שאני חולקת עליך לגמרי הוא המסקנה. הדרך של "קשה לי במקום שהסטרייטים הם הרוב בו ולכן אקים לי מקום שבו הלהט"בים הם הרוב" היא דרך לא נכונה. אני לא אומרת שצריך לפרק את בת-קול מחר בבוקר, כי בהחלט צריך ליצור מקום שבו נשים יכולות להרגיש בנוח ולחזק אחת את השנייה. אבל המקום הזה צריך לתת לנו כוחות לצאת החוצה לחברה הכללית ולהתקיים שם. בכל שלב צריך לזכור שהמקום הנעים והבטוח הזה הוא מקום אחד במרקם החיים שלנו ולא כל ההוויה. רוב הצרכים שלנו תמיד יגיעו מהרוב הסטרייטי, וזה כולל צרכים לא דתיים כמו עבודה או ביטוח לאומי, וגם צרכים דתיים כמו תפילה. ההליכה לפתרון הקל של לבנות מניין לעצמנו היא בניית אשליה שאפשר להסתדר בלי הרוב. וזה לא נכון, אי אפשר להסתדר בלי הרוב. אני אישית גם חושבת שיש ערך גדול להשתתף בתפילה בקהילה רגילה שיש בה מבוגרים וצעירים וילדים, סטרייטים ולהט"בים, ג'ינג'ים ושחורי בלורית גם יחד. מניין הומוגני שהבסיס להקמתו הוא תכונה אחת של החברים שאינה רלוונטית לעניין מניין, (שהרי אין שום סיבה שלהט"בים לא ישתתפו במניין רגיל מלבד הרגשתם האישית) ולא חיבור דתי (נוסח, סגנון וכו') לא נשמע לי נכון כשאני מסתכלת על זה מנקודת מבט דתית.
אני בטוחה שהימים האלה קשים לך, ושהמכה של לעזוב קהילה אחרי שכבר הרגשת שיש לך מקום כואבת מאוד. אבל מהמקום הכואב הזה לא כדאי לפתח פתרונות שאינם פותרים שום דבר, לא לאף אחד באופן אישי ובטח לא לקהילה כולה. מאחלת לך שהימים הקשים יעבור מהר, ותמצאי מקום חדש שבו תרגישי שוב חלק מקהילה, על כל המשמעות שלה.
|
|
בתגובה ל: קשה לי מאוד מאת: נוסעת סמויה אז עד הסוף. אם טקס מחוייבות זה מעשה ארץ מצרים אסור, אז קידוש זה ברכה והרינג, מה זה קשור לחגיגות ארץ מצריים? נהוג שבעל השמחה עורך את הקידוש, זה מנהג, לא הלכה. אבל אם את מקבלת לסביות חברתית והבעיה היא הלכתית בלבד, אפשר לנתק בין השניים בלי שום שינוי ושום תיקון לאף פסיק הלכתי. חברות שלך עורכות קידוש ואתה תוקע להן מקלות בגלגלים? זה לא בגלל שום הלכה. זה קושי חברתי (הבנתי שיותר נעים לפרש אותו כפוליטי, אז בסדר) ותו לא. צריך לדעת להתמודד עם דחיה ותשובות שליליות כשצריך (ויעזרו לי האלים, אני יודעת מה זה סטירה מצלצלת מהממסד ההטרוסקסואלי), אבל לא צריך כשלא חיביים. לקבל את זה תמיד, זו גם לא דרך מי יודע מה להעביר את החיים. לפעצים צריך לדעת מתי לבעוט חזרה ומתי גם להסתובב וללכת, אבל זה כבר באמת עניין של טעם (וגם לזכור שסטירה לפנים האישיות שלך תמיד יותר כואבת ושגם לסולידריות על הבסיס הזה יש ערך שהרבה פעמים הוא רב יותר מכל עקרון או אידאולוגיה). אי אפשר להסתדר בלי הרוב, זה נכון. אבל קהילה דתית (שהיא בעיקר חברתית), אינה ביטוח לאומי. אם יש לך אפשרות לבנות קהילה בה יהיה לך טוב ונח, אז למה לא?
|
|
בתגובה ל: אם נתלים בתרוצים פורמליסטים מאת: פוליטאה קידוש הוא לא טקס דתי אלא חברתי. אבל קידוש בבית הכנסת עם הקהילה הדתית שחוגג משהו שאסור על פי ההלכה - יש בזה משהו שצורם לאנשים דתיים. אני יכולה להבין את זה. זה בפירוש לא רק קושי חברתי. אני לא אומרת שהקהילה לא יכולה להתגבר גם על הקושי הזה, אבל פשוט וקל זה לא.
לגבי השאלה השנייה שלך, אני חושבת שזה עניין אישי אבל לא רק. יש נשים שיסתפקו בקהילה שהן יבנו. אני למשל לא רוצה קהילה כזו, כמו שאני לא רוצה שכל החברים שלי יהיו להט"בים. אני רוצה קהילה דתית (על המשמעות הדתית והחברתית שלה גם יחד), אני חושבת שזו המשמעות של להיות חלק מהקהל (ושולחת אותך לברר מה המשמעות של קהל בהקשר הזה). ואני לא נכנסת לשאלה אם בת-קול צריכה לשים את החותמת שלה על זה או לא, על כך כתבתי בשרשור השני.
תראי, זו חכמה קטנה לבוא מהמקום שלך ששולל את החברה האורתודוקסית, ובוודאי שאין לו שום צורך דתי, ולהציע לעזוב את החברה הדתית. עבור אדם דתי, קהילה דתית היא לא רק חברתית (וקצת מצחיק אותי שאת אומרת את זה, כי דווקא בארץ רוב השנים הקהילה הדתית בעיר נתנה בעיקר שירותי דת ולא מארג חברתי, וזה אחד הדברים שמשתנים במפה הדתית בעשור וחצי האחרונים). את אפילו לא מודעת למגוון הצרכים הדתיים שלי ושל זוגתי כמשפחה. זה לא רק תפילת יום הכיפורים וקידוש, זה כולל גם תפילות סדירות לכל אורך השנה, איכה, ארגון מתנות לאביונים (מצווה שתמיד נתקעים איתה, מנסיון), ועוד ועוד ועוד. שלא לומר שהקהילה צריכה להיות במרחק הליכה מהבית שלנו, כי לא נבלה את כל שבתותינו בתל אביב בסמוך למרכז הגאה. אז אפשר לשחק ברעיון ולהתכנס למניין פעם בשנה ביום כיפור, אבל בסופו של דבר את הקהילה הדתית צריך כמו ביטוח לאומי, אי אפשר להסתדר בלעדיה.
|
|
בתגובה ל: נכון מאת: נוסעת סמויה שהוא חד פעמי או לכל היותר לרגל ארועים וחגים מיוחדים? זה מה שימנע את השתלבותך בקהילה הקרובה למקום מגוריך? בגלל תפילה אחת במקום נח פתוח ומקבל, אדם עוזב את החברה הדתית? אף פעם לא נסעת לשבת בעיר אחרת? באמאשלי, אני באמת לא מצליחה להבין על איזה עצב זה דורך ומה הבעיה שלכן להשתתף כקבוצה ביוזמה[1] כזאת.
באשר לקידוש: או שהקושי הוא הלכתי פורמליסטי ואותו ניתן לעקוף בקלילות, או שהוא חברתי. כפי שאני מבינה הטענה המרכזית של מרכז בת קול (ונוטה להסכים איתה), היא שהחברה הדתית משתמשת בתרוצים הלכתיים על מנת להצדיק סתם הומופוביה כהומופובית כל העמים. בנות הזוג שערכו את הקידוש הקפידו בכוונה לא להכנס לאף פינה הלכתית. בשום מקום הן לא הצהירו שהן עושות משהו שהוא מנוגד להלכה. מי שהכניס את עצמו לפינה הזאת ונתלה בה עשה בחירה שאינה הלכתית.
[1] שהיא מצויינת בעיני. אכן קצת חבל שזה קשור לקידוש, אבל מניינים כאלה קימים בכל העולם, אף אחד לא המציא כאן כלום ולפחות מהחוויה של חילונית בבית כנסת, באמת אין עליהם, הם מסבירי פנים ונעימים יותר מכל מקום אחר.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה עד לפני שנה ומאז שיצאתי מהארון לא מצאתי לי בית כנסת ביום כיפור. בית כנסת שבו ארגיש נוח כשילדיי יכנסו לעזרת גברים לבד. בית כנסת שבו אתחבר לתפילה הכל כך אישית ויפה של יום כיפור זאת שאני כל כך אוהבת. שנה שעברה התפללתי ביקר.ב הרגשתי שחזרתי הביתה למרות תהליך החזרה בשאלה הארוך שהיה לי. שם לא הרגשתי שהעברינים זה אני.שם הרגשתי שהאנשים שאני מכירה שאותם מקבלים גורמים לי להרגיש בבית. כשהחזן היה הומוסקסואל מוצהר זה נתן לי כוח והרגיש כל כך טוב.
השנה מכיוון שהבנתי שחזנים הומוסקסואלים לא יהיו יותר ביקר. חשבתי לחזור לבית. להיות עם הילדים ולא להתפלל.
התפילה הזאת באופן אישי חשובה לי. אני מרגישה שזה יש אחת כזאת היא תוצאה נפלאה של כל העשיה הבת קולית וכרגע גם של חברותא. אין לי שום רצון או צורך להדחות יותר. אני לא מוכנה להיות שם יותר. הציבור הדתי יקבל אותנו אבל זה יהיה תהליך איטי יותר ממה שחשבתי. ואני חיה בבנתיים. ומבקשת את התפילה הקטנה האישית כל כך ועם זאת הכל כך ציבורית של יום כיפור. רוצה להרגיש בבית. מותר לי אני חושבת.
לפני 7 שנים כשהילדים נולדו אבא שלי חשב שעד שהם יהיו בבית ספר תהיה קבלה שלמה בציבור הדתי. אני הייתי יותר סקפטית. אני חושבת שתהיה כזאת ובנתיים יש כל מיני סוגי עשיה ולא כל כך משנה כרגע איך מציגים אותה.
מבחינה פוליטית. יש כאן אמירה שגם לנו מגיעה תפילה וקבלה מוחלטת ואם אין אז נהיה איפה שיש.
|
|
בתגובה ל: קודם כל תודה לך ולמארגנים האחרים מאת: תרבד קפוא ואני מקווה מאד שאכן תרגישי בבית במקום תפילה זה.
ואני חייבת לשאול (ממש לא לקנטר, אלא לחלוטין ברצינות גם אם זה קצת נצלו"ש), למה בעצם את לא מחפשת קהילה קונסרבטיבית?
לפני כמה חודשים היה מפגש של להט"בים דתיים עם רבנים קונסרבטיבים (הרבה תמר אלעד-אפלבאום, הרב ברי שלזינגר והרב אנדי סאקס - וסליחה אם עיוותי את השמות, זה מהזכרון). גם הרב השמרן בחבורה ביקש להעביר לנו מסר חד משמעי של כמה אנחנו רצויים אצלהם בקהילות. ולפחות ממה שאני יודעת אלו לא מילים באוויר, זוג חברות שלנו לא מזמן נקלע לקהילה הקונסרטיבית ליד מקום מגוריהן, והן הוקפו בחום שאי אפשר לתאר - מודה ומתוודה שבלי קשר לנושא הלהט"בי אני לא מכירה הרבה קהילות שככה יודעות לקבל משפחות חדשות בקהילה.
למיטב ידיעתי ההבדלים המשמעותיים היחידים בתפילה הם העדר המחיצה ושיתוף הנשים בתפילה - אבל האם המחיצה כל כך חשובה לך?
|
|
בתגובה ל: ההודעה שלך נגעה לליבי מאת: אנה ק הסמוכות למקומות מגורינו בשנים שזה עניין אותנו לא היו מכניסות אורחים כלל (וזה בלי קשר ללסביות) פשוט לא הכרנו כמעט אף אחד והגעה חוזרת לא שינתה דבר. אני מדברת על רחובות ועל בית הכרם בירושלים.
הקהילה הכי מכניסת אורחים שנתקלנו בה היא דווקא אורתודוקסית וקוראים לה "דרכי נעם" במודיעין. בפעם הראשונה נקלענו ליד ללא בגדי שבת ולמרות זאת הוזמנו להיכנס בחום. באותה פעם או אחת אחריה כבר הציעו לנו עליה לתורה וזה חוץ מכל מיני אנשים שטרחו להגיד שבת שלום ללא כל הכרות קודמת.
|
|
בתגובה ל: הקהילות הקונסרבטיביות מאת: הויז ק הקהילה במודיעין שאת מדברת עליה היא קהילה נהדרת, ואני משלמת דמי חבר שם בלי קשר לשאלה אם אגיע לתפילות או לא. הקבלה שלהם היא מחממת לב, ולשבת קהילה לפני כשנה וחצי יצאתי עם חברתי וילדיה, כשברור היה לכולם שאנחנו זוג ולא היה לי רגע אחד של תחושת הרמת גבה, שלא לומר התנגדות כלשהי. כל מי שפוגש אותי ברחוב מהקהילה, מתעניין ומזמין וזה נפלא. ממליצה לנסות.
|
|
בתגובה ל: תפילת יוהכ"פ מאת: אמא גאה שמדובר בהצעה מצויינת.. אני מקווה שכדרכך, תקחי את כל הנספחים הלוגיסטיים בחשבון, ותדאגי לעניני הגבאות בדבעי.
בהצלחה רבה.
|
|
בתגובה ל: אני חושבת... מאת: Hפידוסית חשבתי על זה במהלך השבת.. אני חייבת להודות שאני מופתעת מהתגובה הראשונית, הספונטנית שלי, שעה שתמיד ייצגתי את הדעה המסרבת לראות את הקהילה ברמה המצומצמת והגטואית משהו... אני הייתי מעדיפה לראות את הקהילה משתלבת בבתי הכנסת הרלוונטים. מקיימת איזשהו דיאלוג עם החברה האורתודוכסית, ומגרדת עוד טיפה את אנשי החופש והמחשבה בתוכה, ולא נכנסת אל הבית הפתוח ומתפללת אל תוך עצמה.. זה תמצית הרצונות שלנו, לא?
|
|
בתגובה ל: מותר לי עוד תגובה??? מאת: Hפידוסית אבל נדמה לי שההתארגנות הזו היא חד פעמית או לפחות עד שיתאפשר להקלט בבתי הכנסת הרלוונטים...
|
|
בתגובה ל: מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה. מאת: הויז ק אבל זה מאוד מזכיר לי מצב שעלה בבתי הכנסת של ההורים שלי. אמא שלי וקבוצה של (בעיקר)נשים ביקשו להתחיל מניין שוויוני בחדר צדדי של בתי הכנסת. הרב סירב לעזור על רקע התנגדותו לקונצפט. בשל כך, התחילו מניין פעם בחודש בבית פרטי של אחד מחברי בית הכנסת.בהמשך לכך, נוספו קריאות תורה לנשים בשבועות ופורים. לדעתי אפשר לקיים מניין חילופי פה ושם, שלא מאיים על ההשתייכות לקהילה הרחבה יותר, אך נותן מענה לצרכים של חברי קהילה ליברליים שלא מתאפשר להם להביע את הקול שלהם בקהילה השמרנית יותר. אם עושים את זה נכון, מניין במרכז הפתוח לא חייב להיות שבירת כלים מול הקהילה ביקר אלא להיות תוספת מבורכת לחיים הקהילתיים שממילא מתקיימים במרכז. ברגע שמציגים את זה ככה אני חושבת שגם קל יותר לבת קול להזדהות כארגון עם הפרויקט.
Love is the difficult realization that something other than oneself is real Iris Murdoch
|
|
בתגובה ל: אין לי דעה מאוד ברורה בעניין מאת: ציפור דרור התגובה שלך מחדדת את העניין ומבהירה איך אלטרנטיבה חלופית אינה מאיימת על ההגמוניה הכללית ותרשי לי להשתמש בסיפא שלך. תודה
|
|
בתגובה ל: אין לי דעה מאוד ברורה בעניין מאת: ציפור דרור המטרה של אותן נשים היתה שותפות פעילה יותר בחיי הקהילה, כלומר שיתוף בתפילות ובטקסים הדתיים. הרב סירב לעזור, אז הנשים הקימו לעצמן מערך שבו הן מקדמות את עצמן, בתוך הקהילה הכללית או מחוצה לה. כלומר, גם אם לעולם לא ייתנו להם לקיים את המניין השיוויוני בבית הכנסת הזה הם כבר השיגו את המטרה - מניין שבו יש לנשים מקום אקטיבי יותר.
במקרה הזה המטרה היא להשתלב בחברה הדתית, לא להשמיע קול ייחודי בתוך הקהילה (למשל, הוספת קטע בתפילה או משהו כגון זה). הקמת מניין נפרד עושה את ההפך הגמור, ומרחיקה עוד יותר מהמטרה. בואי נניח שלעולם אותם אנשים לא יחזרו לקהילות "רגילות", אז מה השגנו?
|
|
בתגובה ל: נקודה למחשבה מאת: נוסעת סמויה אכן יהיו את ההשלכות שאת מציינת - הרחקה של הלה"טבים הדתיים מקהילותהם המקוריות. יכול להיות שאם נסכים שהמניין הזה פעיל בארועים מיוחדים - חגים וחגיגות משפחותיות - אפשר למנוע את הקרע שממנו את חוששת. קשה לי להביע עמדה לכאן או לכאן, מכיוון שכרגע איני שייכת לאף אחת מהקהילות המדוברות מטעמים גאוגרפיים.אבל גם אם אני לא חברה בה כרגע, הייתי רוצה לחשוב שאי שם יש קהילה שבה אני אוכל להיות עצמי ולשתף אותה בשמחותיי, שאליה אוכל להצטרף באחד מן הימים כשאקים בית ומשפחה. כשאני מתפללת בבית הכנסת של ההורים שלי אני מרגישה כמו צבועה לחלוטין, כי הם רוצים אותי שם רק בגלל שהם לא יודעים את האמת עלי. יכול להיות שאני עצלנית או פחדנית המבקשת להזדכות על פעילות ש"נחשוניות" אחרות מבצעות. רציתי לדבר על תחושת העלבון, התחושה שאת אזרחית סוג ב' מעצם הגדרת הזהות שלך (בין אם את אישה או לסבית) בתוך קהילתך שלך, והתמודדות עם הזלזול של ה"ממסד" בתחושה הזאת, שמשותף לשני המקרים. אני לא בטוחה שהפתרון שהשתמשו בו בקהילה של אמי הוא הפתרון הכי טוב- המניין החילופי הוא לא ממש יציב, ותלוי בהרבה רצון טוב של מי שמתנדב/ת לארגן אותו. אבל זאת גם לא הייתה הפעילות היחידה שנעשתה בהקשר הזה - בסופו של דבר החליפו את הרב, ובחרו רב שדעתו יותר נוחה לכיוון שיתוף הנשים בקהילה.אני לא יודעת מה עדיף - לנשוך את השפתיים ולקוות לשינוי איטי אך אפקטיבי, או לפעול מתוך תחושת "אם לא עכשיו - אימתי?". אציין שכבר קיימת קהילה של להטב"ים דתיים בניו יורק, שחברה סטרייטית שלי קראה לה "המקום הכי מסביר פנים שאי פעם התפללתי בו", כשהיא סיפרה לי על השבת שבה היא ביקרה שם. היא עשתה לי חשק לבוא לבקר שם, וזה לא נשמע לי כמו גטו או מקום שויתרו עליו על השתתפות הסטרייטים. מכיוון שהתרשמות שלי היא מיד שנייה, הייתי שמחה לשמוע דעות אחרות בנושא אותה קהילה אם מישיה מכירה אותה כמקרה בוחן או דגם עליו אפשר לבנות משהו - האם אותה קהילה גרמה לקיטוב או נתפשת כחלק ממארג?
Love is the difficult realization that something other than oneself is real Iris Murdoch
|
|
בתגובה ל: אני לא יודעת אם להקמת מניין במרכז הגאה מאת: ציפור דרור ומה שכתבת הזכיר לי מאד המבט שהיה לי לפני שיצאתי מהארון. וגם מאז - לא מזמן התראיינתי לבחורה נחמדה שכתבה עבודה על בת-קול והיא שאלה אותי איך זה להיות לסבית ודתיה - התשובה האינטואטיבית שיצאה לי היתה שזה להסתובב בחשש - מפני הדחיה שמחכה לי - כשידעו, כשיהיה לי מה לחגוג, כש...
אז א. את לא צבועה. יש לך זכות לפרטיות ואת לא צריכה לשתף כל אחד בכל מה שבך. ב. "הווי דן כל אדם לכף זכות" - בוודאי שהם ירצו בך גם כשידעו. למה לחשוב שהם הומופובים? ג. ממה שאת מספרת, זו נשמעת קהילה שבאופן ריאלי לחלוטין סביר שתהיי רצויה שם, גם כאשר תצאי מהארון. ד. זה בעיני אחד הנזקים הגדולים של הארון - לכאורה את מסתירה רק חלק מהחיים, אבל המודעות והחשש מפרידים בינך לבין הסביבה וממלאים את הקשר בחשש, ניכור וריחוק. ה. הפחד להיפגע תמיד גדול יותר מהפגיעה עצמה (כלומר מה אני יודעת על תמיד, אבל ככה אני רואה את המציאות. ולצערי אני לא הכתובת לסיפור של קבלה משפחתית). ו. או במילים אחרות, אני מסתובבת עם חווית חשש, אבל יודעת שיותר ממה שהיא משקפת את המציאות (ואם מתעלמים מהמשפחה, המציאות שלי אינה כוללת חווית דחיה) היא משקפת את הדעות הקדומות שלי והסטריאוטיפים שלי שנבנים על סמך כמה הומופובים רעשנים*, ובעיקר את הפחד שלי להתמודד, את הפחד שלי להיפגע. ואני משתדלת לעבוד על עצמי, לבטל את האינסטניקט שרוצה לברוח, ולהזכיר לעצמי שיותר מכל מה שהתמודדות מול הקהילה יכולה לעשות לי - בבריחה אני פוגעת בעצמי עוד יותר.
חזקי ואמצי
*למה היה לי יותר קל לספר לחברים חילונים? חסר כל צידוק, מכל המעבדה, דווקא הדוסית מההתנחלות היא זו שהכי שמחה איתי
|
|
בתגובה ל: מכירה את התחושה שאת מתארת מאת: אנה ק אני משערת שאת צודקת לגביי חווית החשש מהדחיה. אבל אני באמת לא מאמינה שבית כנסת שחלוק בסוגיות "כבדות משקל" כמו האם לאפשר לנשים לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה או להגיד קדיש מסוגל גם לבלוע צפרדע של לסבית מחוץ לארון. האמת היא שאין לי מושג מה הדעה לגבי זה, כי פשוט לא מדברים על זה. (כנראה שהלימודים האקדמיים שלי משפיעים עלי שאני משתמשת במונחים של פוקו) אבל זה פשוט חלק מדברים שכל כך ברור לכולם שמובן מאליו שאין שיח על זה - ובמובן הזה זה לא כ"ך שונה מקהילה חרדית, לפחות לגבי היחס לנושא הזה. אני לא יודעת אם אכפת לי מספיק לגבי הקהילה הזאת שאני רוצה להלחם על מקומי בה. ספציפית היחס של ההורים שלי מרמז לי שזה לא רעיון טוב- הם אירחו זוג חברים מהקהילה לאחרונה בשבת, ורציתי שאבא שלי יסיע אותי לנקודת המפגש להסעה לעצרת בכיכר שהייתה במוצ"ש ישר אחרי ששבת יוצאת. הם הביעו חוסר רצון מופגן להסביר לחברהם למה בדיוק אני צריכה לצאת מוקדם, ולכן למה אבא שלי לוקח גם אותי ברכב כשהוא הקפיץ אותם לביתם. בעוד שהם לא מתנגדים לנוכחותי בעצרת, הם לא ממש ששים לפרסם אותה ברבים- וזה עוד כשהם אפילו לא יודעים עלי. לאמר את האמת שעד לאחרונה חשבתי בכיוון של הצטרפות לקהילה קונסרבטיבית לגבי השתקעות בטווח הארוך (שכרגע נראת כמו חלום רחוק מתמיד). יש לי זיקה לקהילה הקונסרבטיבית בכל מקרה- הייתי הרבה שבתות במניינים שלהם בגלל קרובי משפחה שלי שחברים בקהילה אחת בירושלים. שמחתי כשמעתי את החדשות הטובות של הקבלה של חברותיי מבת קול ביקר ת"א, אבל אולי השמחה היתה מוקדמת. ואולי לא- ימים יגידו לגבי הסיפור עם ההנהלה. בניגוד אליך, אני לא מרגישה צורך להתעקש גם במחיר גבוהה (לתפישתי) על חברותי בקהילה אורתודוקסית ומוכנה "להתפשר" עם קהילה קונסרבטיבית שמרנית (מבחינת סגנון התפילות) אבל ליברלית (מבחינת מי יכול להתפלל שם). ותודה שוב על הבעת התמיכה, זה ממש מעודד אותי.
Love is the difficult realization that something other than oneself is real Iris Murdoch
|
|
בתגובה ל: נקודה למחשבה מאת: נוסעת סמויה במקום שאותנטי לנו. גם אם לא תהיה שום תוצאה אחרת ולעולם לא נשתלב בקהילות הדתיות הרגילות (ואני לא חושבת שכך העתיד) זה חשוב בפני עצמו בעיני. אנחנו לא נמדדים רק ביחס לחברה הדתית הכללית אלא יותר מכך בקנה המידה של עצמנו. היכולתנו לשמר את מקומנו מול א-להים ואדם. להתפלל מתוך שלמות. ליצור קהילות שמרגישות לנו נכון וטוב.
ואגב פתיחת השרשור היתה בטעות כיוון שלא הבחנתי בהודעה של אמא. מבחינתי היה עדיף לאחד בין שני השירשורים.
|
|
בתגובה ל: מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה. מאת: הויז ק הרי נפתח שרשור בנושא הזה, ובו אמא גאה פירטה בהרחבה איך היא הגיעה למצב שבו אין לה איפה להתפלל בימים הנוראים, ואיך היא בחרה לפתור את הבעיה (בהקמת מניין ללהט"בים). למה צריך עוד שרשור? בכל מקרה, אני רוצה להודות לאמא גאה שפירטה את המניעים והנסיבות שהביאו להקמת המניין, ואתייחס לשאלות שהעלית בהתאם לתיאור ההוא, שהרי אי אפשר להפריד את הקמת המניין מהנסיבות שהובילו אליו. השאלה היא בעצם מה בת-קול צריכה לעשות במקרה שמישהי נתקלת בקושי מול קהילה דתית. התשובה שלי, כמיטב המסורת, מתחלקת לשלושה חלקים:
1. צריך לזכור שבת-קול היא ארגון קטן המבוסס על מתנדבות ותקציב אפסי. אין לה יכולת לפתור לכל אחת כל קושי שעולה באמצעות בניית חלופה. זה נכון לגבי משפחה, בית כנסת, עבודה, מקום לליל הסדר וכו'. אם כך, המסר שבת-קול צריכה לעזור באופן אקטיבי למצוא פתרון לחברה שנקלעה לסכסוך בבית הכנסת הוא יותר מבעייתי, כי אין לכך כיסוי.
2. לבת-קול יש שתי מטרות: האחת היא להיות בית ללסבית הדתיה, והשנייה היא לפעול למען שינוי בחברה הדתית. אני חושבת שבשני הרבדים המניין מחטיא את מטרתו. בתור פרטים מותר לכל אחת להחליט שהיא לא רוצה יותר להיאבק ובא לה פעם אחת ללכת להתפלל במניין שנוח לה בו. בתור ארגון התגובה האחראית היא לעזור למי שחווה קשיים לקום מהמכה ולנסות שוב במקום אחר. זה טוב יותר לכל אחת באופן פרטי, כי בת-קול לא יכולה לייצר מסגרות חדשות כדי לפתור את הקשיים של חברותיה (סעיף 1 לעיל). ולכן רצוי לכוון להשתלבות רבה ככל האפשר במסגרות הקיימות. בוודאי שהשתלבות היא הדבר נכון יותר ברמה הציבורית. בת-קול לא צריכה לשדר לקהילה הדתית שזה בסדר לדחות להט"בים מבתי הכנסת והקהילות, כי מקסימום נקים לנו קהילות ובתי כנסיות משלנו. המסר הזה יורה לבת-קול ברגל מבחינת המטרה של שינוי בחברה הדתית כבר בטווח הקצר.
3. במקרה הספציפי הזה, נראה שהתמיכה של בת-קול במניין הלהט"בי מהווה הבעת עמדה בסכסוך פנימי של מניין מסוים, וגורמת נזק לחברות אחרות בבת-קול שבחרו להישאר במניין המקורי ומעידות שהוא מקבל ומחבק ונפלא. לא ברור לי למה בת-קול מעדיפה לעזור לחברה אחת על חשבון השנייה, ולא פשוט לעמוד מנגד ולא להפריע לאף אחת.
ובאופן קצת יותר עקרוני, בלי להתייחס למקרה הספציפי הזה: אני לא חושבת שקהילה לסבית דתית סגורה היא מטרה רצויה בטווח הארוך. ואני מתכוונת לחלום של יישוב ללסביות דתיות וליוזמות מסוג זה. אין שום סיבה שלהט"בים דתיים יתפללו בנפרד מהקהל. עברו הימים של בית כנסת לסנלדרים ובית כנסת לסוחרים וכו'. החלוקה המעמדית לבתי כנסיות פינתה את מקומה להתאספות על בסיס גיאוגרפי, וסגנון דתי-תפילתי. נטייה מינית אינה קריטריון בבחירת בית כנסת, וכדאי מאוד שגם לא תהיה. ההסתגרות הזו אינה נכונה בעיני באופן רחב, ובאופן מצומצם יותר הקמת מניין ללהט"בים מהווה התרחקות ובריחה מהחברה ולא שייכות אליה.
גם אני רוצה שיהיה לי קל בחיים ומקום שארגיש שייכת בו, אבל אני מבינה היטב שאני צריכה להיות שייכת לחברה הכללית, וזה אומר חברים סטרייטים ולא רק חברות מבת-קול, וזה אומר ללכת לבית כנסת רגיל ולא למניין להט"בי, וזה גם אומר לגור במקום יישוב ולא במושב הלסביות הדתיות אילו היה כזה. אני רוצה שהילדים שלי יבינו שהאמהות שלהם והמשפחה שלהן היא חלק מהמרקם החברתי הכללי, ולא משהו זר ושונה כל כך שיכול להתקיים רק בספרה הלהט"בית. אני רוצה שהם ייחשפו לאופציית הרוב (ומה לעשות, אנחנו תמיד נהיה מיעוט) ממקום בוטח ושלו ולא ממקום רדוף ומרוחק. ובלי קשר לילדים שעוד אין לי, אני רוצה להיות חלק מהעולם ולא להתקיים בנפרד ממנו ולשכנע את עצמי שעשיתי צעדים לקבלה. כי זה אף פעם לא ייגמר, בת-קול כבר היום נותנת מערך חברתי מספק להרבה חברות, והנה תומכת בהקמת מניין ללהט"בים. ומה עם בית ספר לילדים - נקים בית ספר לילדי לסביות דתיות? ובית קברות ללסביות דתיות? אין לדבר סוף. אנחנו לא נקים יקום מקביל, צריך לחיות ביקום הקיים.
חבל שהוועדה המנהלת החליטה כמו שהחליטה, במיוחד שהיא נכנסה כאן כצד במערכת סכסוכים פרטית. יש לבת-קול מספיק על הראש גם בלי להיכנס לדברים מסוג זה. התמיכה של בת-קול היא לדעתי טעות גדולה בשיקול דעת של הוועדה המנהלת והעדפת אינטרס צר של מעט נשים על חשבון אינטרס רחב של "הלסביות הדתיות", וסטייה מהמטרה. ובכלל, מניין נפרד ללהט"בים הוא עוד רעיון הסתגרות לא מוצלח. אבל עוד לא מאוחר - אתן יכולות לחזור בכן ולמזער את הנזק.
|
|
בתגובה ל: אני לא מבינה מאת: נוסעת סמויה ברשותכן אני אתייחס רק לחלק האחרון (מעבר לשלושת התשובות). אני מסכימה איתך על כך שלא הייתי רוצה לראות יישוב להטבי או בית קברות ללסביות (למרות שזה היה יכול להיות מעניין...)
אני רוצה "לפרק" את 2 התופעות שהזכרת. 1. אנשים מקימים מקום על בסיס דומה ורק הם ושדומיהם חיים שם. ראי למשל את הישוב אמירים - אנשים שם רוצים לקום בבוקר ולעשות יוגה ביחד. אני לא בעד העניין, כי אז חיים בבועה ולא משתלבים בחברה הכללית, אבל זו תופעה קיימת.
2. והתופעה השניה היא הקמת מקום כפתרון לחוסר שקיים או כאשר ישנו חוסר מסויים. והדוגמא הכי טובה לכך היא שאני מכירה מישהי שחיפשה מוסד חינוכי דמוקרטי לבן שלה, הם ניסו להתקבל לבית הספר ברמת השרון ולא התקבלו. אז היא החליטה לאסוף קבוצת הורים שגם מחפשת חינוך כזה וביחד הם הקימו את בית הספר הדמוקרטי במודיעין. בית הספר הזה כיום הוא אחד המוצלחים בבתי הספר הדמוקרטים.
באספקט הזה - יש השתלבות בחברה הכללית ואנשים חיים ועובדים ומקיימים קשרים עם כלל החברה אבל הם הקימו להם פתרון חינוכי התואם ומכבד את העקרונות שלהם.
אני מאמינה כי המניין (שכרגע מדובר על יוהכ"פ ושמחת תורה בלבד) משמש כפתרון לחוסר שקיים - בדיוק כמו בדוגמא השניה.
שבת שלום
|
|
בתגובה ל: מענה אישי לאוכלוסיות שונות מאת: אמא גאה בשתי הדוגמאות שהבאת (אמירים ובית הספר) ההתאגדות היתה על בסיס רלוונטי. כלומר, אנשים שרוצים לחיות אורח חיים מסוים ולמנוע מאורחות חיים אחרים "ללכלך" את הטוהר שלהם, בונים יישוב. אמירים לא שונה מכל יישוב דתי מהבחינה הזאת. אנשים שרוצים דרך חינוך מסוימת מקימים בית ספר. ומה עושים אנשים שרוצים להשתלב בחברה הדתית? בוודאי לא מקימים מניין נפרד.
את יכולה לטעון שאת לא רוצה להשתלב בחברה הדתית והקמת מניין ללהט"בים היא הגשמת המטרה מבחינתך, וזה סבבה. רק שזה לא מה שבת-קול הכריזה כחזון והמטרה שלה.
|
|
בתגובה ל: זו בדיוק הנקודה מאת: נוסעת סמויה של נוסעת. אם אחת ממטרות בתקול היא ליצור שינוי בעולם הדתי-אז להקים מניין להט"בי זה לא הפתרון. אני שמחה לדעת שיש מניין כזה, יתכן שהייתי הולכת לראות מה קורה שם, אבל לא נראה לי נכון שבתקול תהיה הקול שמאחורי היוזמה. אני זוכרת את התפילה שהתקיימה בבית הפתוח בשבת המשותפת לבתקול וחברותא, כשלכולם היה מאד משעשע הרעיון שבתפילה יהיה מחיצה בין הבנים לבנות-בזמנו זה היה קוריוז אבל ברגע שתהיה תפילה להטבי"ת אני חוששת שהתפילה תהיה קצת יותר משיוויונית ובכך נמצא את עצמנו מתרחקים עוד יותר מגבולות הציבור הדתי.
מניין קהילתי כן- בחסות בתקול לא. שבת שלום ד
|
|
בתגובה ל: מסכימה עם כל מילה(הודעה של d.l.b) מאת: חמדת השקד אני לא חושבת שמטרת המנין ליצור משהו חדש אלא לאפשר פתרון נכון לעכשיו לאותם שאינם יכולים ללכת למנין שהם לבטח רוצים ללכת אליו. בת קול צריכה לתמוך ביוזמה כזו בגלל שהיא עשויה לעזור בשינוי בעולם הדתי. ממש כמו המניינים הנשיים והשויוניים שנוצרו במשך השנים ברחבי הצבור הדתי. השאלה איך צריכה התמיכה הזו לבוא לידי ביטוי. ויתכן שהעובדה שבנות בת קול מעורבות בעניין ועוזרות להפיץ את הרעיון היא התמיכה הנכונה... אתן צודקות בדרישה שלא תהיה התרחקות רבה מדי מגבולות הציבור הדתי שאת התפיסה שלו אנחנו רוצות לשנות
שבת שלום והרבה הצלחה למעורבות בנושא.
|
|
בתגובה ל: זו בדיוק הנקודה מאת: נוסעת סמויה אמרת ש: "אנשים שרוצים דרך חינוך מסוימת מקימים בית ספר."
ואם נלך באופן קיצוני כמו לשיטתך.
אז גם לשלוח את הילדים שלך לבית ספר דתי היא בחירה בדרך חינוך מסויימת.
(וזה לא השתלבות בחברה הכללית וגו')
|
|
בתגובה ל: אני לא מבינה מאת: נוסעת סמויה אני מבינה שלא כולם צריכים לחשוב כמוני, אבל אני לא רואה סיבה לזלזול בשיקול הדעת שלי או של הועדה בכלל. (לטענה שלך שיש כאן העדפה של מניעים אישיים אני מעדיפה כרגע לא להתייחס. אני לא יודעת אם היא יותר מכעיסה או מעליבה אותי...)
אני מעריכה מאוד את דעתך, אבל מסתבר שהפרשנות שלנו למטרות של בת-קול שונה. אני עדיין חושבת שהיוזמה הזו נפלאה ושהיא משרתת את המטרה הראשונה שלשמה הוקמה בת-קול (ולא בכדי היא הראשונה). התפילה הזו נותנת מקום ללהטבים הדתיים להרגיש נוח עם מי שהם, בלי צורך בהסברים. זה ערך ששווה לדעתי להשקיע בו מאמץ.
בת קול היא ארגון גדול שעורך פעילויות רבות, חלקן מיועדות פנימה וחלקן החוצה. לא כל פעילות פנימה היא הצהרה שאי אפשר להשתלב בחברה הדתית או בחברה בכלל. מותר לנו לעשות למען עצמינו. מותר, ואולי אפילו חובה עלינו להעצים את עצמינו באירועים "פנימיים" שמהם נצא בכוחות מחודשים ונמשיך להשפיע על החברה הכללית והדתית.
ועוד קטנה: אני שמחה שלבת קול יש "הרבה על הראש". זה אומר שאנחנו ארגון עם הרבה פוטנציאל ושיש הרבה עבודה לעשות. אני לוקחת את האמירה הזו וקוראת לכל מי שחשוב לה להתנדב בארגון כדי שנוכל עשות יותר הרבה ויותר טוב בכל התחומים.
ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש
|
|
בתגובה ל: זו לא טעות בשיקול הדעת, זו פשוט דעה שונה. מאת: במבה צהובה שקראת אותי לא נכון. כנראה כתבתי לא ברור, סליחה.
כמו שאני רואה את זה, שימת החותמת של בת-קול על המניין המדובר פוגעת באינטרסים של הרבה נשים בבת-קול. היא מקדמת אינטרסים מיידיים של נשים אחרות. אני לא חושבת שהמניעים של הוועדה המנהלת לתמוך במניין היו אישיים, אני חושבת שההחלטה שהתקבלה פוגעת באינטרסים של בת-קול ושל נשים רבות בתוכה. אין לי ספק שהמניעים היו חיוביים וטהורים עד מאוד. לטעות זה לא דבר רע. את לא צריכה לכעוס או להיעלב. אבל בכל מקרה - סליחה שוב.
מסכימה איתך שלא כל פעילות פנימה היא הצהרה שנוגדת השלבות החוצה, אבל במקרה הזה כך בדיוק המצב לדעתי. במקרה כזה אפשר להחליט למשל שתומכים בשקט (למשל באמצעות פרסום ברשימת התפוצה של בת-קול), בלי לשים את הלוגו על ההזמנה או בכל פרסום אחר, וכך משיגים את ההישג הפנימי (שאני חולקת עליו אבל נניח לזה) ולא מפסידות את ההפסד החיצוני. לא הכול שחור ולבן בחיים, אפילו לא בבת-קול.
|
|
בתגובה ל: אני חוששת מאת: נוסעת סמויה אני בפירוש לא מקבלת את ההיתממות שמפרידה את הקמת המניין מהאירועים שקדמו לו בקהילה אחת בתל אביב למישהי אחת בבת-קול (ואולי לכמה, לא הייתי שם). הייתי שמחה לשמוע את ההתייחסות שלך גם בהקשר הזה, כי בלעדיה אני נוטה לקבל את הרעיונות שלך יותר בכיוון הפנטזיה ופחות קשורים למציאות. מה לעשות, העובדות חשובות.
|
|
בתגובה ל: ועוד הערה קטנה מאת: נוסעת סמויה (כי אני לא חושבת טוב בימים אלו)
כמובן שכשאני אומרת "טעות בשיקול דעת" זו דעתי הפרטית בלבד. את בהחלט יכולה לחלוק עלי ולטעון שזו לא טעות, כפי שאכן עשית. אין כאן זלזול בשום דבר ובאף אחד, רק דעות שונות.
|
|
בתגובה ל: ועוד הערה קטנה מאת: נוסעת סמויה למניעים האישים שהובילו את אמא גאה להיות שותפה ליוזמה הזו. (הם גם ממש לא מוסתרים...) אבל בהקשר של בת-קול אין כאן שום הצהרה שמתנגדת ל"יקר".
אני שמחה ש"יקר" קיים, כמו שאני שמחה על כל קהילה דתית שוויונית שנותנת יותר מקום לנשים ולרעיונות חדשים. יחד עם זאת אני לא חותמת על כל טעות שקהילה שאני רוצה ביקרה, עושה. מה גם שכלסבית דתיה אני מרגישה מחויבות למחות כנגד העוול שנעשה. אני יודעת שתהליכים עורכים זמן רב ושחינוך לקבלת האחר לא קורה ביום אחד. אבל כמו שכבר אמרו לפניי, יש את הבינתיים. ובזמן הזה אני אמורה לפעול למען עצמי. זה כולל לצעוק כשמכאיבים לי ולמצוא חלופות ופתרונות לעכשיו.
אי אפשר להיות אופטימיזר בכל פעילות שאנחנו עושות. עם אידאלים לא קונים במכולת, ואם נפעל רק לטווח הרחוק (השתלבות בחברה הדתית הלוא לא תקרה מחר), נפסיד את הכאן והעכשיו. יותר חשוב בעיני שבת קול תעשה. העשיה היא המפתח שלנו לנראות ובסופו של דבר להשתלבות בחברה הדתית כי קשה יותר להתעלם ממציאות חיה ובועטת.
זו כנראה תפיסת עולם, ועולה בדעתי שהיא קשורה למוצאי החרדי. אני גדלתי על "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" וכנראה לקחתי את זה איתי. אין לי ריגשי נחיתות מול החברה הדתית ואני לא מפחדת לא למצוא חן. מה שחשוב בעיני זה להיות. לעשות. לא לפחד כלל.
ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש
|
|
בתגובה ל: מודעת לגמרי מאת: במבה צהובהמרגשת נורא אני רציתי לכתוב על הקשר בין כפיפות לקהילת המוצא לפעילות לשינוי בתוכה כל ימיי אני חולמת על פעילות לשינוי הקהילה החרדית,קהילת המוצא שלי,מעצם העובדה הזאת(של הצורך לשנות)אני כמובן שונה ממנה,אבל,באותה מידה של ריחוק מבחינה רעיונית,יש את הקרבה הרגשית.. כשאומרים לי שאין מצב לשנות,כשאני כבר לא באמת שייכת לשם, משהו בי מתנגד,הפסקה האחרונה סופסוף מסבירה לי איפה נעוצה הסיבה.. תודה:) ונ.ב:(שקצת קשור גם לשורה אחרונה מהודעה שלך למעלה:) אני יושבת כרגע על חומרים בנושא להט"ב מהעולם החרדי,בנסיון לתת במה גם לנו.. אני זקוקה לעזרתך,ייעוץ,קידום וכו'-האם תסכימי? הנה המייל שלי: RIVKA.GILAD@GMAIL.COM
|
|
בתגובה ל: אני חוששת מאת: נוסעת סמויה ומרחיק לכת - עד כמה אינטרסים של נשים יפגעו מנתינת / לקיחת קרדיט על תפילה במרכז הגאה?
כבר כתבו את זה כאן לפני, אבל ההסתגרות והפניית הגב לקהילה הגאה היא המשך של אותם הדפוסים הדתיים המסתגרים מהחברה הכללית, ואם כבר עברנו דרך בחיים, ונאלצנו לפתוח את הראש אז למה לא לעשות שינוי גם במקום הזה? אפשר שתהיה לאדם שייכות למספר מקומות. ובעיני זה אף רצוי ומבורך- אחרת אנחנו מתכנסים לפינה המהממת של רוב הכותבים בכיפה, שתלויים זה בגרונו של זה, וערבים זה לחטאיו של זה, גם כשהם מתגוררים ברווחה מודרנית בשכונה חדשה ומאובזרת היטב בפתח תקוה.
ענבל היתה אומרת תמיד שהסטרייטים צריכים לבחור האם הומוסקסואליות איננה רצויה כי היא נוגדת את "הטבע" או שהיא איננה רצויה כי "זה כל כך טבעי להיות עם מישהו שדומה לך, ורק העצלנים שאינם מוכנים לעשות את העבודה ולתקשר עם בני המין השני - הם הומואים/ לסביות וכו".
יש לי הרגשה שאת מהלכת על אותו החבל בדיוק. "ההסתגרות" הזאת בתוך הגטו נתפסת כאופציה הקלה, הקורצת המפתה, ולכן צריך להתגונן מפניה כל כך. ואני אומרת - להיפך - הנה האופציה הזאת פרושה ולא כולן קופצות עליה. האם טרה מקדשת ה' יותר מאמא גאה? לא את כולן זה מפתה במידה שווה. וטוב לה לאישה שיש בידה לבחור. וטוב לה לבת קול שיוצרת אפשרויות טובות לחברותיה לבחור מתוכן.
ובאופן אישי חשוב לי להוסיף שמרחב החיים התל אביבי שלי מורכב לא פחות ממרקם החיים הגאים מאשר מזה הדתי (בטח שבמשך יותר שנים). קהילה שיצרה לא מעט מהבטחון הסוציאלי שאת נהנית ממנו היום כלסבית, ויצרה / הביאה חלק גדול מהתרבות שאנחנו צורכות. המרחב הגאה הזה מאפשר לי לקחת את הילדים שלי בגו זקוף לבית הספר שלהם. וגם בתל אביב הבת שלי היא היחידה בכיתה שיש לה שתי אמהות, אבל מנהל בית הספר שלה יודע להגיד "נטיה מינית" כשהוא מדבר על רבגוניותו של בית הספר בטקס חגיגי.
אז: א. את יכולה להרגע - גם במרכז הגטו אנחנו בכלל לא רוב. ב. אנשי הגטו האלה נתנו לנו כל כך הרבה בחיים, שנראה לי מעליב חוסר הרצון להשתייך / לתת בחזרה. ג. יש משמעות גדולה לאיך את חיה כמיעוט. האם כתלויה בחסדי הרוב או כבעלת יכולת עמידה משלך. הפניית גב למקורות החוסן והעוצמה הקהילתיים שלך, לא משרתת אותך. טקטית אולי (כי הסטרייטים מעדיפים אותנו כנועים ומתבכיינים וכמה שיותר קרובים למצב המאפשר רחמונס יהודיים) אבל לא אסטרטגית.
|
|
בתגובה ל: נראה לי קצת קיצוני מאת: אור__ בנוגע למחויבות שלנו לקהילה הגאה שנתנה לנו כל כך הרבה, ועל השייכות שלנו לקהילה הזו, ועל כמה רצוי להיות שייכים ליותר מקום אחד, וכמה חשוב לא להפנות גב למקורות ההעצמה. הכול נכון. מניחה שאנחנו לא מסכימות בשאלה איך המניין הזה קשור לכל זה.
ממה שהבנתי המניין לא עוסק בכלל בנתינה לקהילה הגאה, וגם לא בפתיחה למקום רחב (המרחב הגאה בכללו), אלא הסתגרות בגטו הלהט"בי הדתי (גטו זו מילה גדולה, אולי זה חדרון). לא מדובר בכלל בשייכות ליותר ממקום אחד על המשמעות המפרה שלו, אלא שייכות למקום מצומצם מאוד מאוד, או כדבריך אותה פינה מהממת של רוב הכותבים בכיפה :-) אילו בת-קול היתה יוצאת ביוזמה לעזור לקהילה הגאה להתפלל ביום הכיפורים זה היה סבבה (יש יוזמות כאלה כבר שנים במקומות שונים בארץ). אבל לא על כך מדובר, מדובר על מאיסה בקהילה דתית "רגילה" ופתיחת מניין ללהט"בים דתיים. ההיתממות אינה במקומה כאן.
בעיני הפגיעה באינטרס של בת-קול (ומכאן פגיעה באינטרס של נשים, לא צריך לקחת את זה יותר קשה ממה שזה) אינה החשש שכל נשות בת-קול יעזבו את קהילותיהן ויסעו למרכז הגאה לתפילות יום כיפור (ולכן אני חוששת שההרגשה שלך על החבל שאני מהלכת עליו מפספסת כאן). הבעיה היא במסר של בריחה שהתמיכה של בת-קול במניין משדרת. אני בכלל לא חושבת שצריך להימנע מאופציות מחבקות ומחממות כדי כולן יישארו שם בחוץ וינסו יותר (מי אני שבכלל אציע כזה דבר?), להפך - האופציות האלה נותנות המון. אבל בת-קול צריכה להיזהר מהמסר שהיא מהווה תחליף לשייכות לקהילה הדתית, והמסר שהיא מעבירה לחברותיה בשל הרקע להקמת המניין הוא בדיוק המסר הזה, שלא לדבר על הבעייתיות של המסר כלפי חוץ.
|
|
בתגובה ל: מסכימה איתך לגמרי מאת: נוסעת סמויה את יכולה להסיר את ההתנגדות שלך בשקט ובשלווה.
שווה לעשות זום אאוט מהפוסט של אמא גאה, לנשום כמה נשימות ולעשות זום אין אל הקובץ שהיא צירפה. הוא מזמין בלשון שאינה משתמעת לשני פנים את הקהל הרחב לבוא ולהצטרף. שווה לעשות סיור קצר גם בספר הפרצופים ולראות את התגובות להזמנה לאירוע.
גם מבחינת המסר אפשר להירגע (למרות שאני באמת לא מבינה מה יש לארגון שאינו מקבל קטינות לשורותיו לעסוק במסרים חינוכיים). את האירוע יזמו בני זוג המתפללים כדרך קבע בשקט ובשלווה בשירה חדשה. ובכל זאת בא להם מניין להטבי ביום כיפור. אני מרשה לעצמי להניח שהם ימשיכו ויתפללו גם בשאר ימות השנה בשירה חדשה, ולא יערקו חס ושלום אל הגטו התל אביבי החם והמחבק. ואני באמת לא מצליחה להבין (ואני מרשה לעצמי אחרי שנת הימנעות מוצלחת להתעניין ולהתערב) למה החלטה על שת"פ פשוט הפכה להחלטה של וועדה מנהלת?
|
|
בתגובה ל: אם ככה מאת: אור__ תודה רבה לך על הבקשה לעשות זום אאוט להזמנה ולדברים שכתבתי. כי ישנן נשים שלא מבינות כי ישנם כמה גורמים לדברים שקורים בחיים, ולא צריכה להיות רק סיבה אחת לכל דבר. ז"א שיכול להיות שגם אין לי מקום להתפלל בו וגם אני רוצה לעשות משהו למען הקהילה.
וההזמנה אכן מזמינה את כולם ואף מצטרפות אלינו (ממה שאני יודעת כרגע) 2 משפחות דתיות-סטרייטיות.
אני הסברתי בצורה הכי אמיתית , אישית וכנה מה הניע אותי (ואותי בלבד) להתארגנות הזו. יכולתי להיות "פוליטיקאית" ולקרא להזמנה כזו ללא הסבר לגבי המניע האישי שלי. אבל לדעתי זו האמת ואין לי מה להסתיר אותה. הכל התחיל כאשר באתי לבני ואמרתי לו שאין לי איפה להתפלל בחגים. ומכיוון שגם לו יש עניין (ולא אפרט אותו כרגע - כי זו סיבה אישית שלו) המניין הזה התחיל לקרום עור וגידים. קראנו לכמה מחברינו שידענו שיש להם בעיה דומה, היכן להתפלל בחגים (הומואים, לסביות וסטרייטים/ות). התכנסנו בביתנו במוצאי שבת. ואומר לך יותר מזה. לכולנו היה ברור כי אם יהיה פיצול של יקר (בישיבה שהם קיימו יום אחרנו) אנחנו לא נקיים מניין נוסף (כי מבחינה טכנית אין מספיק אנשים להשתתף בשני המניינים בצורה מכבדת) וקבענו את אופיו של המניין אם או לכשיקום. ובאותה נשימה הוחלט כי המניין הוא ליום כיפור ושמחת תורה בלבד.
אבל לצערי יש כאן נשים המעדיפות לדלג על חלק מהדברים שלי שלא נראים להם או לטעון לשלילתם (ע"י ציניות או קריאה של התממות העניינים) אני ציינתי בצורה הכי כנה את השתלשלות העניינים מבחינתי.
ולשאלתך אור אני שלחתי מייל לוועדה המנהלת כי כל תחילת ההתארגנות הייתה יוזמה פרטית שלנו (חלק מהמשתתפים חברים בארגונים וחלקם לא) ובמייל פרטתי את אופי המניין (הלכתי-שיוויוני, שיתוף נשים בתפילה בהתאם לרוח שירה חדשה, נוסח אשכנז בתובל בפיוטים נוסח עדות המזרח וכו'). ביקשתי מהוועדה כי היוזמה תהפוך מיוזמה אישית ליוזמה שבת קול מעניקה לה את קולה (בהתאם למתווה שכבר הוחלט עליו).
ברור כי בכך בת קול: * מייצרת נראות פנים קהילתית, וכמו שאמרתי - אנחנו זוכות להחזיר לקהילה (למרות הציניות של חלק מהקוראות כאן) * בתפילה זו יווצר קירוב לבבות בין דתיים לחילונים. ואנשים שהדת לא קרובה לליבם יוכלו לראות כי אפשר אחרת. * יוצרת נראות החוצה (ואני לא אפרט כי כל מילה שלי בעניין תפורש יותר מ"הבבלי") ועוד סיבות טובות אחרות, שלא המקום כאן לפרטן.
הוועדה אישרה את העניין ברוב קולות והשאר - כאן בפורום.
|
|
בתגובה ל: מסכימה איתך לגמרי מאת: נוסעת סמויה את התגובות והאישורים בפייסבוק. מהכרותי החלקית עם האנשים שאישרו או אולי מגיעים - מוכנה להמר על ראשי שרבים מהם לא ראו בית כנסת מבפנים כבר שנים רבות מאד.
מרגשת בעיניי האופציה שניתנה כאן ללהט"בים רבים (חילונים, דתיים, דתל"שים) שבשל נטייתן (ואולי סיבות נוספות) חשים רתיעה / סלידה מהדת ומייצגיה, לבוא לתפילה ביום הכיפורים.
הכיצד אין כאן נתינה לקהילה בעינייך? איפה כאן ההסתגרות ב"גטו" להט"בי דתי?
|
|
בתגובה ל: מסכימה איתך לגמרי מאת: נוסעת סמויה לחשוב שבת קול בפעילות כזאת (שהיא אחת מסך כל הפעילויות), מעבירה איזשהו מסר ברור קוהרנטי וחובק עולם שבודאי תהיה לו השפעה הצהרתית, או אפילו מחנכת, זו הגזמה פראית. עם כל הכבוד והחיבה לבת קול (ובמיוחד לחלקים מסוימים שלה), הדבר היחיד שכדאי (אם כי לא ממש הכרחי) להזהר ממנו, היא שגעת חשיבות עצמית וכובד ראש רב מידי.
על הפוביה ממה שמשדרים כלפי חוץ, דעתי ידועה ואין טעם שארחיב.
|
|
בתגובה ל: אני לא מבינה מאת: נוסעת סמויה כשיש דחיה של חזן הומו וסירוב לערוך קידוש לשמחתן של לסביות (אבל לא למשל לשמחתו של קולנוען על הצלחה מקצועית) הרי המקרה אינו פרטי.
כמובן שאין בכך להעביר ולו מילת ביקורת על מי שרואה את הסה"כ הכללי של בית הכנסת באופן אחר ומרגישה שם טוב ונוח. איני רואה איך זה מפריע לה להישאר. מדובר על קהילה שבה כולם מכירים את כולם. מי שעוזבת זו אמירה ומי שנשארת זו אמירה. בעיני האחת אינה פוגעת בשניה. ואם בביהכ"נ משליכים מזו על זו אז ההומופוביה שם עמוקה משחשבתי (ולהערכתי הנשארות מאוד יתנגדו להכללה כזאת.
|
|
בתגובה ל: מקרה פרטי? מאת: הויז ק אכן גם אם היתה יוזמה ליישוב נפרד הייתי תומכת נלהבת ולא הייתי חושבת שזה סותר כהוא זה את מטרות בת קול.
אני התבגרתי בשנים שהחרד"ליות המרכזניקית השתלטה על הציונות הדתית ואני יכולה להגיד שבדיעבד הם פעלו (ממש כמו הפמיניסטיות) בשתי הדרכים כאחד: להשתלב (ולהשתלט...) בבני עקיבא וגם להקים את אריאל. להקים יישובים "לאנשים כמונו" והמון התנחלויות הומוגניות וגם לשלוח גרעיני מר"צ לכל חור בארץ ולהשתלב בקהילות הקיימות.
כל אחד בחר את כיוון הפעולה שמתאים לו ושמדגיש את החלקים החשובים בעיניו ויחד נוצרה מכל דרכי הפעולה ביחד קבוצה משפיעה ומשמעותית.
כיוון שאין לי שום צורך לחנך את כולם להיות להט"בים אסתפק בלהיות קבוצה משמעותית ומכובדת בקהילה. אפילו למטרה הצנועה הזו אני צריכה עוד הרבה עשיה... אני חושבת שכדאי ללמוד ממי שעשו לפני. עד עכשיו הבאתי דוגמאות מהמרכזניקים והפמיניסטיות. תמשיכי להתנגד תמשכנה הדוגמאות...:)
|
|
בתגובה ל: ועוד דבר מאת: הויז ק איני רוצה להביע דעה נחרצת כי אני מרגישה שאין לי מספיק מידע לשם כך. אבל, בעיקרון, הניסיון העולמי מראה שאינטגרציה של קבוצת מעוט מצליחה יותר כשיש גם מקום ל"גטו", כלומר למקום שבו האחר יכול להיות הוא עצמו בין אנשים "כמוהו". עלייה מרוסיה זו דוגמה טובה, למרות שעוד לא עברו די שנים כדי לבחון אותה בראי ההיסטוריה. אבל יש המון דוגמאות אחרות.
זה לא אומר שאני תומכת בהכרח במניין הלהט"בי (אם כי אני בהחלט לא חושבת שהוא יהווה איזשהו מכשול לבת קול או לחלק מחברותיה), רק הערה סוציאו-אנטרופולוגית בגרוש.
The pure and simple truth is rarely pure and never simple
Toto, I have a feeling we're not in Kansas anymore.
|
|
בתגובה ל: כן מאת: alla_alla וקרובה לליבי
ואת לא רוצה לשמוע מה דעתי על מניינים של אמריקאים וכמה הם פוגעים בעולים ועוד יותר בילדיהם. וזה כשלכאורה מניינים כאלה יש להם תוכן שמחייב התבדלות (מעבר לעניין השפה (ושפה שבה נוח זה דבר אפילו קריטי) אפשר לדבר על סגנון תפילה, על סגנון דרשה, ועוד מנהגים שהספיקו להתגבש שם בגולה). לפחות לגבי עולי ארה"ב אני מוכנה להיות נחרצת (וגם אמא שלי שהיא עולה בעצמה היתה חותמת על הדברים) - כל עולה צריך כמה חברים "כמוהו", זה מחזק ובעיקר - לא בהכרח ממש ריאלי להיות חברים של "הישראלים", רצוי מאד לשמר את התרבות - להיפגש לשיר את השירים, ללמד את השפה, לחלוק ספרים, אבל להיזהר מאד מאד שלא למצוא את עצמך בקהילה של אנגלו'ס.
|
|
בתגובה ל: דוגמה מצויינת מאת: אנה ק הקהילה האנגולסקסית היא היי-סוסייטי, מקובלת בכל מקום ונחשבת למעמד העליון. ממש לא המקרה שלנו.
הקהילה רוסית נחשבה (ועדיין) לנחותה, ובעייתית מבחינת יהדותה. הראויה - שידוך עם אמריקאי (אורתודוקסי) נחשב מאוד כמעט בכל זרם דתי, השידוך עם רוסי? כמעט ולא קיים (תאמיני לי, ניסיתי לשדך כמה בחורים שלנו לנערות דתיות ישראליות). לכן יותר מעניין להתבונן בה בהקשר שלנו.
מניסיון של תלמידותיי ותלמידיו של בעלי, דווקא מספר גרעינים "מתבדלים" (כמו נופי נחמיה, בית הכנסת ה"רוסי" באשדוד וכדומה) ובתי כנסת שרוב מתפלליהם רוסים (למרות שאני אישית לא הייתי הולכת להתפלל שם/לגור שם), החזירו את הגאווה למקומה ונתנו לאנשים את הביטחון העצמי להתמודד עם היחס המאוד אמביוולנטי אליהם בחברה הדתית.
The pure and simple truth is rarely pure and never simple
Toto, I have a feeling we're not in Kansas anymore.
|
|
בתגובה ל: דוגמה מצויינת מאת: אנה ק אמריקאים, ותודה לא-ל על ההתבדלות התרבותית הזאת. הייתי אומנם צריכה להתרגל לסט מנגינות חדש לגמרי, אבל תוגמלתי בנדיבות על ידי תשומת לב חדשה לאסתטיקה של התפילה, למדתי לשיר בקול רם בעזרת נשים כאילו אני בעזרת גברים, וסופסוף למדתי לחבר בין מתי עומדים ויושבים למצב הצבירה של ארון הקודש. אם הייתי גדלה על זה בטח ובטח שלא הייתי מוותרת בקלות.
אני מאוד אשמח אם מהתפילה הלהטבית יצא משהו חדש שאוכל לקחת איתי הלאה לחווית התפילה של שאר ימות השנה.
|
|
בתגובה ל: ועוד דבר מאת: הויז קשל הפמיניזם (הדתי, אבל אני לא חושבת שהוא שונה מהותית מהכללי בהקשר הזה) עניתי כבר לציפור דרור. הדוגמה של החרד"לים מתאימה בדיוק. החרד"לים לא רצו להשתלב בחברה הדתית-לאומית ה"רגילה" (המונחים קצת בעייתיים כאן, מקווה שתסלחי לי) אלא להתבדל ממנה, מתוך תפיסה שהערכים החרד"לים נכונים ואמיתיים יותר מהערכים הדתל"מים הישנים. כדי ליצור חברה שונה מהחברה הדתל"מית של שנות השמונים ותחילת התשעים הם הקימו מוסדות חינוך ותנועת נוער, ישיבות, אולפנות ומכללות על יסודיות, והתכנסו ביישובים/שכונות נפרדים וכו'. וזה עבד, נוצרה חברה נפרדת מהחברה שממנה יצאו. ואז הם עברו להשפיע על כלל החברה הדתית - ע"ע ההשתלטות העוינת על בני עקיבא. עכשיו אני שואלת - האם בת-קול שואפת להשתלבות נשותיה בחברה הדתית או שהיא רוצה לבנות חברה אחרת ונבדלת ממנה? אם רוצים להתבדל אז המודל החרד"לי בהחלט מתאים, אבל לא ידוע לי שזו מטרה של בת-קול. רוצה להביא לי עוד דוגמאות לפירוק?
|
|
בתגובה ל: מקרה פרטי? מאת: הויז ק אבל אי אפשר להימנע ממנה כאשר המקרה מוצג כמקרה של פגיעה בציבור הלהטבי באופן כללי, ולא כבחירה אישית על מה להילחם ואיך להילחם ואיפה. מדובר בשמחה אישית, ולא בדגל ההולך לפני המחנה, ולא הייתי מעלה על דעתי להגיד לאמא גאה איך ראוי לה לנהל את השמחה המשמעותית בחייה, מה שלא הייתי מהססת לעשות אם היה מדובר בעניין "עקרוני". גם כשברור לי שאם יהיה רווח הוא יהיה משותף ואם יהיה מחיר הוא יהיה משותף. בשמחות אישיות נראה לי קודם כל חשוב להיות חברה. גם אם את חולקת פוליטית.
מעבר לכך יצירת הקישור בין יקר למניין הלהטבי, פוגעת קודם כל במניין הלהטבי וחוטאת לאמת. אני מבינה שזה הסיפור האישי של אמא גאה, אבל נראה לי לא לעניין להציג ככה את כל היוזמה. זה לא פייר כלפי שאר השותפים שזה לא הסיפור שלהם, וכלפי מי שרוצה לקחת חלק אבל לא כאקט הפגנתי.
|
|
בתגובה ל: מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה. מאת: הויז ק חיי נפשי הוגעתי את מוחי ודנתי בנושא עם אשתי ואני עדיין עומדת תוהה ומשתוממת איך אירע שדווקא תפילה להט"בית ביום כיפור מצליחה ליצור כל כך הרבה רגשות סותרים ובלתי ידידותיים בתוך בבת-קול ובפורום.
שהרי לא מדובר במניין, אלוקים שבשמיים, מדובר באירוע חד פעמי או לכל היותר של פעם בשנה שבו יתקבצו נדחי הקהילה מפה ומשם, ימצאו לעצמם מקום לשים את הראש בלילה כדי שבשאר היום הם יוכלו להתפלל ביחד. מדובר בפרוצדורה שלא יכולה להיות יותר ממשהו של פעם בשנה ובוודאי שלא יכולה לתת מענה לכל להטב"ד באשר הוא ולכן לעולם לא יוכל להחליף את כל הקהילות באשר הן.
שנית, אני לא מאמינה לאמ"ג שהיא לא היתה נרתמת לעניין אם הוא היה עולה אשתקד, וגם אם לא היא, היה נרתם/ת לזה מישהו אחר. מכיוון שנכחתי באותו הנס (לא, לא מעמד הר סיני, אלא הרגע שבני התיישב ליד אמ"ג ושאל אותה מה דעתה על מניין גאה בימים נוראים) אני יכולה להעיד על עצמי שפילחה את ראשי המחשבה "איך לא עשו את זה קודם", וגם "אתה בטוח שאין כבר דבר כזה?" (כלומר יכול להיות שזו היתה אני הנרתמת). תוסיפו על זה את העובדה שמדובר בהפקה באמת לא פשוטה שלא מעט אנשים משקיעים בה ממיטב זמנם ומרצם ותצטרכו להגיע למסקנה שכל הפעלתנות הזו יושבת על צורך מאוד גדול ובוער והיטיבה לתאר אותו תרבד.
כשנו"ס אומרת שאם לא "יקר" ירושלים אז אפשר למצוא קהילות דתיות אורתודוכסיות אחרות שכן יקבלו אותנו גם אז אני עומדת תוהה ומשתוממת - מי בדיוק? עפרה, אפרת בעלז? בע"ה יתברך בעתיד לבוא, כמה דקות לפני בו משיח צדקנו, כנראה. כרגע, אני מנחשת שלא היו זורקים אותי מבית הכנסת שלי בירוחם אם הייתי נשארת לגור שם, אבל אני לא בטוחה שזה לא היה קורה בלי שום עימות. חוץ מזה אני לא רואה כרגע קהילה אורתודוכסית שהיתה מתנהגת בצורה תרבותית/יהודית יותר מיקר ת"א.
בנוסף אני חושבת שאין טועה מנו"ס כשהיא חושבת וכותבת שאם תהיה חלופה של קהילה להטב"ד (ושוב, אין) אנשים יעשו לעצמם "חיים קלים" ויותרו על הקהילות שלהם. הדבר הכי קרוב שאני מכירה לקהילה זה בית ומשפחה ולא ראיתי בחיים שלי אף אחד שעזב בית ומשפחה בגלל שהיה לו קצת לא נוח. אנשים נלחמים על זה בציפורניים מוכנים לספוג עלבונות בלתי נתפסים (כולל, אגב, אמ"ג שעד שלא אמרו לה שאחת כמוה לא תגור כאן לא התכוונה לעזוב וגם אחרי שאמרו לה את זה עוד חזרה, לדבריה, פעם אחת) ובלבד שלא להשאר יתומים. כמו שאני רואה את זה תפילת יו"כ זה משהו ששקול לליל הסדר, כל אחד מעדיף את בית הכנסת שלו עם החזן הקבוע והמנגינות הקבועות. מי שיבחר במשהו אחר זה רק מי שמרגיש שהוא לא יכול להתפלל "בבית". כולל מי שפתאום מרגיש שהחזן והמנגינות הותיקות מזירים אותו.
בשנתיים וחצי שלי בבת קול התרשמתי שתמיד היה חשוב לנו כארגון לא לוותר על אף אחת (ואחד). לא ויתרנו על הטרנסיות ועל הדתל"שיות בשביל החרדיות (למרות האישו ההלכתי) וגם לא על החרדיות בשביל הטרנסיות והדת"לשיות. לא ויתרנו על ההזדהות עם ההומואים הדתיים למרות שזו יכלה להחשב כאסטרטגיה לגימטימית מול ההלכה ואנשי הדת. אני לא מבינה למה בעניין דתי פרופר אנחנו צריכות להקריב את הפרטים שבשבילן תפילה כזו היא מענה על צורך עמוק ושאין להן אלטרנטיבה אחרת בשביל מה שנתפס בעיני חלק מחברות הארגון כ"אינטרס האמיתי" של בת קול ושל הלסביות הדתיות באשר הן.
בכל ההיסטוריה שלי כפמיניסטית אורתודוכסית ואורתודוכסית לסבית לא ראיתו ולו פעם אחת איך יצירת מסגרת אלטרנטיבית ענתה על הצורך להשתייך לקהילה רחבה והטרוגנית ו/או בטלה אותו. יותר מזה, האלטרנטיבה תמיד היתה שלב (הכרחי או עובדתי, זה לא משנה) בדרך להשתלבות בקהילה רחבה יותר - האלטרנטיבה היא תמיד מקום שממנו שואבים כוח להתייצב מול הרוב ולדרוש את מה שאת חושבת שמגיע לך.
ותודה למי ששרדה
|
|
בתגובה ל: תוהה ומשתוממת מאת: בת-עמי כל מילה.
ומשהו קטנטן לתוספת:אני חוששת שאלה ש"ייקחו קשה" את גיבושו של מניין להט"ב זמני ליוה"כפ הם בערך אלה שממילא לא ממש בכוון של קבלת להט"ב.. וזה לאו דווקא בגלל להט"בפוביה, יותר בגלל שהם גם ככה נוטים להכללה,בין מניין ארעי לקהילה קבועה ומסוגרת,בין קבוצת להט"בד לבין להטב"ד באשר הם..
|
|
בתגובה ל: תוהה ומשתוממת מאת: בת-עמי ורק דבר אחד לא הבנתי
למה זה מקריב את מי שמעוניינת במניין אם אין את הלוגו של בת-קול על הפלייר?
|
|
בתגובה ל: הגעתי עד הסוף מאת: אנה ק האמת היא שזה בכלל לא משנה למתפלל/ת של מי המניין. זה משנה למארגנים שהקבוצות המיידיות שלהם עומדות מאחוריהם. זה משנה לארגונים שעשיה, מכל סוג שהוא, נעשית תחת דגלם.
|
|
בתגובה ל: הולם אותך הציניות... מאת: הויז ק ללסביות לדעת מראש שיהיו לסביות. לא בטוחה שהייתי מתאמצת בשביל תפילה כזאת שמארגנים רק גברים (עגשיו אנחנו עושות שמיניות באויר כדי להגיע)
|
|
בתגובה ל: הולם אותך הציניות... מאת: הויז ק את גם לא חושבת שיש מקום לדבר פה על הקרבת חברות בת-קול, ובעצם מצטרפת לשאלה שלי?
וגם אין לי מושג על איזו ציניות את מדברת.
|
|
בתגובה ל: הגעתי עד הסוף מאת: אנה ק שררה ביננו תמימות דעים באשר לחשיבותם של הלוגואים. אני מניחה שבאותם ימים היינו מסכימות גם על כך שיש משמעות גדולה לא פחות להמנעות מהוספתם. בדרך כלל וגם במקרה הספציפי הזה המנעות משמעותה הסתייגות עמוקה מהנושא. הסתייגות עמוקה פירושה התעלמות מהצורך העמוק שקיים בקהילה ובקרב חברות בת-קול בכינוס ותפילה כזאת.
בנקודה זו אני אף נאלצת להסכים עם אשתי (אירוע נדיר למדי): ה"רעש" וה"מסר" שיעברו לקהילות הכלליות מהמצאותו של הלוגו של בת-קול על ההזמנה לתפילה יהיה זעיר עד בלתי מורגש. לעומת זאת העדרו של הלוגו של בת קול מההזמנה לתפילת יו"כ במרכז הגאה, במיוחד לאור העובדה שאמ"ג היא במארגנים, יכה גלים בקהילה הלט"בית והלהטב"דית.
אני מניחה שגם בנקודה הזו כמו באחרות לא שכנעתי אותך ולכן אני נושאת תחינה קטנה. תזכרי איך המלחמות האלו נראות מהצד כשהן של מישהו אחר ובואי לא נגיע לשם.
באהבה והערכה אין קץ
|
|
בתגובה ל: בחודשים הקודמים מאת: בת-עמי לא היתה מלחמה, היה דיון קצר בועדה המנהלת, והוא הוכרע מזמן. עכשיו אנחנו סתם מחליפות דעות. מותר לך לחשוב שזה חשוב. מותר לאחרות להרגיש שזה פוגע בהן. בהתחשב בכך שהלוגו מופיע ויופיע, ושהויז פתחה את הנושא לדיון, נראה לי לא הוגן לדרוש שכולם תבענה התלהבות סוחפת או לפחות יסתמו את פה. מותר להתנגד ליוזמה בלי שהיוזמת תפגע*.
לא מתחברת בכלל לטיעון שהעדר תמיכה רשמית של בת-קול בכל מה שמישהי מבת-קול מארגנת היא פגיעה בה. בכנות שאין לי מושג על מה מדברת ועד לרגע זה לא העלתי בדעתי שיש מי שרואה זאת כך. אם כי כמובן זה מסוג הטיעונים המעגליים - ברגע שהגדרת זאת כך - אזי ברור שיש פגיעה וחבל. להיפך, אני חושבת שזה הרבה יותר מרשים המעורבות של אמא גאה ביוזמה כאשר היא עושה זאת כאדם פרטי ולא סתם כבורג של בת-קול - אבל נראה לי שכדאי שאשתוק עכשיו, כי כנראה שאני במקום אחר לחלוטין מבחינת יחס אדם-ארגון.
* ולפרוטוקול, אני גם לא חושבת שמקריבים אותי בכך שיש את הלוגו. גם כשבת-קול לא מתאימה לצרכים שלי היא לא מקריבה אותי... וגם לא חושבת שיש לאי הוספת לוגו משמעות של הסתייגות. לא עמוקה ולא רדודה. הוספת לוגו היא דבר דיכוטומי, אבל תמיכה והסתייגות שייכות לעולם אחר.
|
|
בתגובה ל: תוהה ומשתוממת מאת: בת-עמי ורוצה להוסיף משהו קטן.(מודה שאני לא קוראת הכל אז יכול להיות שכבר כתבו את זה)
המחשבה הראשונית שלי הייתה אישית לגמרי כמו שכתבתי קודם. אבל פתאום עלה לי העניין הזה של יום כיפור. פעם כששאלו באולפנא איזה חג אני הכי אוהבת אמרתי יום כיפור ויום העצמאות.
בגלל שאלו חגים שכולם משתתפים בהם. שכל הרחוב מרגיש אותו.
יום כיפור הוא היום שבו חילונים מגיעים לבית כנסת זה היום שבו הם באים אלינו. בתור ילדה בחברה רב תרבותית זה היה נראה לי יום חג אמיתי שלי. שבו כולם מגיעים לחגוג איתי.
אחר כך הרגשתי שכולם יכולים לבוא ורק אני לא...
ועכשיו אני אומרת סוף סוף אני יכולה לפנות לאחי הלהטב"ים למינהם ולהגיד להם לבוא אליי. לחגוג איתי להרגיש חלק מהיהדות מהדת. זה כל כך חשוב בעיני. עם כל הפטרונות שבדבר.
|
|
בתגובה ל: מתארגנת תפילת יום כיפור במרכז הגאה. מאת: הויז ק טוב, עד שהתעוררתי מסתבר שכבר לא מעט נשים בפורום כתבו בדיוק את הדעה שלי, ואפילו השתמשו באותם נימוקים.. ובכל זאת חשוב לי להוסיף את שלי (ואפילו מחלקת אותה לשלושה חלקים כמו שנוסעת כ"כ אוהבת)
חלק ראשון - למה כן בת-קול: למרות שישבתי בוועדה שניסחה את קווי היסוד, החלטתי לא לסמוך על הזכרון ולפתוח את המסמך כדי לצטט במדוייק את הראשונה במטרות בת-קול: קיום מסגרת שייכות חברתית-קהילתית עבור לסביות דתיות. חשוב מאד לציין בהקשר לדיון הזה את הבחירה במילה קהילתית. קהילה, למיטב הבנתי, זה לא רק מסיבה בפורים, לימוד בשבועות וקבוצות תמיכה. כל אלו חשובים מאד, אבל באמת שזה לא קרוב לבניה של קהילה. למיטב הבנתי את משמעות המונח, ובעיקר בחברות דתיות, בקהילה יש ערבות הדדית (אופס, עוד משהו ממסמך קווי היסוד) בין החברים בה, מגישים עזרה כאשר למישהו קשה, משתתפים בשמחת החברים כמו גם בצערם. בקהילה דתית הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות גם בטקסים בבית הכנסת, שהוא מרכז חיי הקהילה. טקסים אלו הם תפילות השבת והחגים, קידוש לאירועים אישיים משמחים - איך אמרה אמא גאה? הכנסת מעגלי החיים שלנו. כי הקהילה משתתפת איתנו בכל אלה. בבת-קול אין קהילה מרכזית אחת, אלא תתי-קהילות, דבר הנובע מהמרחק הגיאוגרפי בין החברות. אפשר לומר שכרגע קיימות בה שתי תת-קהילות עיקריות - בירושלים ובת"א. (ואישית, על אף המיקום הגיאורגרפי הירושלמי, אני רואה עצמי כשייכת לתל-אביבית שביניהן עקב נסיבות החיים..) לא בכדי הנקודות שבהן יש איחוד בין כל הנקודות הגיאוגרפיות הוא סביב חגי ישראל. אבל המאורע הכי "קהילתי" עד כה בבת-קול להרגשתי היה שבת בת-קול - יום שלם שמכיל את מרכיבי הקהילה המוכרים: תפילה משותפת, ארוחות שבת עם שירי שבת. כל הדברים הללו מתקיימים במהלך השנה בצורה מצומצמת בתת-קהילות שנוצרו בבת-קול, כאמור. אני חושבת שהקמת מנין שבת-קול היא חלק ממנו ביום כיפור הוא עוד נדבך חשוב בבנית הקהילה הבת-קולית שלנו.
חלק שני - למה לא פגיעה בבת-קול: הסעיף השני במטרות מדבר על פעולה למען קבלתן של לסביות דתיות בחברה הדתית. למיטב הבנתי, ההתנגדות למנין נובעת בעיקר מהחשש שהקמתו כמוה כהתבדלות מהקהל הרחב והתרחקות מהמטרה הזו. אני מאמינה באמונה שלמה שאין פה שום פגיעה במטרה זו, שום מסר של התבדלות ובריחה המועבר לחברות הארגון (כמו שראיתי שנוסעת כתבה במקום כלשהו בשרשור). לא הקמנו בית כנסת אלטרנטיבי וכתבנו עליו כניסה ללהט"בים בלבד, לא קראנו לעזיבה המונית של קהילות המוצא. אף אחת לא חושבת ששבת בת-קול שאנו מארגנות היא קריאה שכזאת, אם כי באותה מידה אפשר לומר זאת - התכנסות של לסביות, שעושות ביחד שבת, ושמה שמאחד אותן כשהן יושבות יחדיו לתפילת שבת זה הנטיה המינית שלהן. אני אישית ממש לא חושבת כך. וגם לא שהדבר היחיד המאחד אותנו הוא הזוגיות שלנו או הפרקטיקה המינית. בעיניי ברגעים שבהם עדיין אין קבלה שלמה, ולמעשה רוב הלסביות הדתיות אינן בדיוק מחוץ לארון בקהילותיהן, יש ערך לפעילות של העצמה אישית, הנותנת כוח להתמודדות עתידית שכזו. בעיניי מנין כזה, כמו גם השבתות של בת-קול, נותנת לחברות הארגון עוד הזדמנות לחוש את השילוב בין שתי הזהויות שלהן, ובאווירה מקבלת ומחבקת באמת, וזה הרבה מאד. ועוד משהו בענין מטרות בת-קול וההשתלבות בחברה הדתית: בחזון של בת-קול נכתב כי בת-קול שואפת...לקדם חינוך לסובלנות ולקבלת השונה בחברה הדתית, מתוך מטרה לאפשר ללסביות דתיות ובני משפחותיהן חיים של שותפות ושוויון בחברה הדתית. כלומר, אם יותר לי לפרש את המשפט האחרון: החזון שלנו אינו שנוכל לשבת על ספסלי בית הכנסת, כאשר הקהילה מסביב יודעת שאנחנו לסביות ומסכימה שנשב שם למרות זאת, אלא שנוכל להיות חלק אינטגרלי מהקהילה על כל המשמעויות העולות מכך (ודשנו בכך די והותר). למיטב ידיעתי אין כיום אף קהילה אורתודוקסית שבה זה מתאפשר. ועוד שתי הערות: 1. מצחיק קצת לקרוא שנשים הבאות מחברה שאחד המאפיינים העיקריים שלה בעיניים החילוניות שלי היו התבדלותה מהחברה (מוסדות לימוד נפרדים, יישובים נפרדים או לפחות שכונות נפרדות וכו') נרתעות כל כך מרעיון הגטו... 2. בשיחה שהיתה לי לא מזמן עם חברה, אמא לילדה מהממת, היא הביעה באזניי את העייפות מההתמודדות עם הממסד ההטרוסקסואלי. למרות שציינה את הסתייגותה מהרעיון באופן כללי, היא אמרה שיש רגעים שבהם היא היתה מאד רוצה לגור בישוב שיש בו רוב של לסביות, שבו הכל פשוט יותר. אני מניחה, שברגע שנולדים ילדים ונוצרת משפחה, קירות הארון (עבים יותר או פחות) נופלים ברעש גדול ואין יותר רגעים שאפשר להסתתר מאחוריהן ולנוח קצת. ולמרות שאני דוגלת באופן די קיצוני במלחמה על זכויותיך, אני משתדלת לזכור גם דברים שאמר אחד, שהיה מלך בישראל: "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם", ולכן כנראה יש "עת מלחמה", ויש תקופות בחיים שהן עת לנוח...
חלק שלישי - על מניעי המארגנים והדיון המיותר בענין "יקר": בתור אחת שנכחה בשיחה שבה הגו את הרעיון, אני זוכרת שלמרות שהרקע של הקרע מ"יקר" בהחלט היה באוויר, הרי שהראשון שהעלה את הרעיון היה בכלל בני - ירושלמי למהדרין (גם אם לא מלידה) שמתפלל בכלל במנין "שירה חדשה" ואין לו שום קשר ל"יקר" ת"א או ירושלים. האם המניעים של אמא גאה נובעים בחלקם מהפגיעה האישית - ובהמשך הכלל להט"בית - שהיא ספגה מ"יקר"? וודאי שכך. אם כי אני אישית חושבת שגם בנסיבות אחרות היא היתה נרתמת לענין.
כיוון שקצת התעייפתי מהכתיבה הארוכה (ואני גם מזניחה את לימודיי) אני אקצר את החלק השלישי ורק אוסיף גילוי נאות חשוב בעיניי: אמא גאה היא חברה קרובה וטובה מאד. שבתות רבות מאד עשיתי אצלה ואצל קרמיט (ומן הסתם גם ביוה"כ הבעל"ט אנצל את הכנסת האורחים המדהימה שלהן). עם זאת - ותעיד על כך אמא גאה - היו לנו אי אילו חילוקי דעות בעניינים שונים בעבר, ומעולם לא חסכתי ממנה את דעתי או אף ביקורת, כאשר היתה. במילים אחרות - אם לא הייתי מאמינה כולי בכך שהפעילות הנוכחית שלה עולה בקנה אחד עם מטרות בת-קול, לא פוגעת בהן כהוא זה אלא רק פועלת לטובתנו, לא הייתי כותבת מילה מכל הנאמר.
שבוע טוב, מיכל
|
|
בתגובה ל: תגובה באיחור מה... מאת: תה ירוק לאורך כל השירשור הזה נשים שונות הביאו טיעונים שונים ודומים. וכולם היו מצויינים, ותה ירוק סיכמה את הדברים מעולה וכללה טעונים מקווי היסוד המוסכמים על כולם. (חתמנו עליהם לא?) אם אני הייתי עומדת בדעה שמנגד והיו מביאים לפניי טיעונים כאלה, מנוסחים ומנומקים היטב כמו בשירשור הזה. הייתי משנה את דעתי.
כן, אני חושבת שזו לא בושה לצאת מנקודת מחשבה מסויימת, לשמוע טיעונים אחרים, ולשנות את דעתך.
ומכיוון שזה זמן אלול אני מוצאת לנכון לאחל לכולנו שנת סובלנות וקבלה טובה.
אמא גאה
|
|
|
|
|
| |