פרק א'

אז ברוח ימי אלול המגיעים לשיאם,אני שוב מנסה ורוצה להשתנות,להשתפר,להיגמל מהתמכרויות,מהרגלים לא טובים,
מקמח לבן,סוכר,קפאין,בשר אדום,סמים,מידות לא טובות,קנאה,צרות עין,לשון הרע, רכילות,ליצנות,עצבות,דפוסי מחשבות שלא משרתים אותי יותר..
ואז יותר ערה ומתבוננת על מחשבותיי,רואה עד כמה קל להישאב ללופים של מחשבות דמיוניות של בריחה מהמציאות,עד כמה זה לא מקדם אותי בשיט...
והפער הבלתי נתפס בין המצוי לרצוי.ונשאר רק לסלוח ולאהוב את עצמי.
ולהמשיך להתגעגע אליה,כי אלול וזה...ולהיות גיבורות,בגלל כל כך הרבה סיבות...

בתגובה ל: יומן גמילה מאת: רזיאל
מה הבעיה בבשר אדום???

מחכה בקוצר רוח לפרק ב

בתגובה ל: מקמח לבן,סוכר,קפאין,בשר אדום מאת: לו הייתי
ללא תוכן

בתגובה ל: יומן גמילה מאת: רזיאל
לא מתכון בטוח להיכשל?
אין איזה פתח מילוט משהו שאליו מותר לברוח?

וסתם אני שואלת... כי אלול וזה.. ומה אחרי אלול??

בתגובה ל: ברור שזה מוגזם... מאת: רזיאל
מזתומרת..ראש השנה,כיפור,סוכות...ואז יומולדת לי...הרבה זמן לחשבון נפש והנעת שינויים בחיים

בתגובה ל: יומן גמילה מאת: רזיאל
שה' יתן לך ולכולנו את האומץ לשנות מה שניתן (או שמא יש לומר מה שצריך...)
את הכוח לקבל את מה שלא ניתן לשנות (או שמא שאין צורך לשנות. וכאן נכנס גם לאהוב את עצמנו, לפרגן לעצמנו, לשמוח בעולמו של הקב"ה, באנושיות שלנו*, בטוב שהקב"ה נותן לנו. זה גם לא פשוט בכלל...)
ואת החכמה (או אולי נכון יותר הבינה) להבחין בין אלו אלו...


* זו בפירוש לא מילת קוד לחטאים שלנו.

בתגובה ל: יומן גמילה מאת: רזיאל
מרשה לעצמי לא לקנא בך, לא להרגיש חוסר ערך עצמי על כך שהלב שלי אטום גם בשבוע האחרון של השנה. אם הייתי דופקת על הלב שלי הייתן שומעות הד ארוך וקולני. רק מידי פעם כשאני נתקלת בטקסטים נוגעים אני מוצאת את עצמי משתנקת, כאילו זו תופעה פיזית שאין לה קשר לנפש- אני דומעת ומשתנקת וחושבת בפליאה 'מה קורה לי'? וזה חולף ועובר באותה המהירות בה הופיע.

די, מקבלת את עצמי כמו שאני, איך שאני. הלב שלי אטום, וזה בסדר. זה כל כך בסדר. מחייכת אליו בשלווה, אני אולי לא מממשת את מתנת אלול, אבל אני אוהבת אותך אבא. אני אשתדל להחזיר היום את ה-20 שקל שאני חייבת לבייביסיטר כבר כמה חודשים, אני אשתדל להיות אמא טובה היום, ולבשל עם קצת יותר סבלנות את כל מערך הבישולים לחג..

בתגובה ל: כתבתי אתמול- מאת: אחות_קטנה
מרגישה בדיוק את אותה אטימות.בדיוק אותן הדמעות שחונקות אותי פתאום לכמה רגעים של מודעות משונה.

בתגובה ל: כתבתי אתמול- מאת: אחות_קטנה
ללא תוכן

בתגובה ל: כתבתי אתמול- מאת: אחות_קטנה
אבל רוצה...לפני שבוע חשתי כמו שאת מתארת..אין דיבור עם השם או עצמי...הרגשתי ניתוק...בכיתי הרבה..והבנתי שזה שלא הולך לי..והכל ככה תקוע..זה הכי הכי מדוייק ממנו ייתברך...ואני אוהבת אותי ומקבלת עכשיו איך שאני למרות שרחוקה צריך שחולמת את חיי..אבל לחלום מותר וצריך...לשאוף למעלה...ולבקש מהשם ניסים...אני רואה במוחשי ניסים גלויים בימים אלה..ניסי ניסים