אמנם זה קצת באיחור די מזוויע (בכל זאת מתקרבים כבר לפברואר), אבל סתם חשבתי להביא כאן זוג לינקים לדברים שאני חושב עליהם לאחרונה.
ראשית, הסיכום של העיתון/חינמון/מגזין ווילג' ווייס מסכם את אלבומי העשור שלו בג'אז לפי דירוג של מספר מבקרים. בגדול, עדיין מדובר קצת באמנים ידועים עם גב של חברות גדולות/בינונית, אבל יש גם נציגות לאמנים עצמיים וחברות קטנות יותר. שזה נחמד. בהקשר הזה, ובתגובה לברק , אמנם אפשר להוציא דיסק בחמשת אלפים דולר בימינו, אך זה עדיין סכום די קטן שמכסה הרבה פחות ממה שאנשים היו מקווים. אבל, זה בהחלט גורם להרבה אנשים להוציא הרבה דיסקים (ויש לי הרבה מה להגיד על החוטאים בנושא, כולל על עצמי).
כך או כך, הדירוג הוא די מעניין בעיני ובהחלט כיף לראות דיסקים שאולי לא מכירים ושווה לבדוק. אפשר למצוא את זה פה .

הלינק השני, והוא קשור לבטן המלאה שיש לי על אנשים שמוציאים תקליטים באופן די סתמי, חפוז וזול , הוא פוסט בבלוג של מלחין ג'אז כזה או אחר (זה שאני לא זוכר את השם שלו כרגע מראה מה דעתי עליו) שכותב וכועס על כל סיכומי השנה למיניהם. הטענה שלו מצחיקה בעיני, הוא כועס שמבקרים בודקים את אותם הדיסקים (אולי כי מערך היחצ"נות של אותו אמן דאג לזה שהם ישמעו אותם?) ושבגדול יש תרבות עדר של אנשים (ומבקרים הם אנשים לרוב) שמעודדת שמיעה של וכתיבה על אותם דיסקים. בין לבין יש לו כמה נקודות ששווה לחשוב עליהן, אבל באמת? חשבת שהעיתונות חופשית לגמרי? האם היא אי פעם הייתה? האם הי אי פעם תהייה?... אולי ביקור קטן בישראל עם מלחמת העיתונים הנוכחית והכתבות פרסומת בסוף כל מהדורת שישי בטלויזיה יזכירו לו שזה אף פעם לא היה המצב...
אבל, הדבר הכי גרוע בעיני, ומה שבאמת עצבן אותי עד כדי כך שאני מוכן לשים לו לינק פה, הוא שבתור אלבומים שלא קיבלו תשומת לב ראויה, הוא מזכיר את האלבום שלו, ומוסיף ציטוטים גם של מבקרים מסויימים וגם של מוסיקאים בעלי שם. עכשיו, האם אתה כועס על העיתונות והמבקרים בכלליות או כי הם לא אהבו/דירגו/שמעו את הדיסק שלך?. . . בעיני זה די נורא לכתוב משהו כזה בהקשר של עצמך, אבל אולי אני עדיין תמים וחושב שצניעות זה סקסי?
אפשר לקרוא את הפוסט שלו כאן .
ועוד נקודה בהקשר שלו, הוא אירופאי. שאין לי שום דבר נגד זה, פשוט יצא לי לקרוא משהו מאוד מעניין בעמוד של אורין אוונס בפייסבוק (אם יש לכם פייסבוק שווה להיכנס ולראות את זה). הוא כתב שמעניין אותו שכשמדברים על קלייזמר אין בעיה לדבר עם העם היהודי, כשמדברים על רומבה אין בעיה לדבר על הקובנים, כשמדברים על מוסיקה קרנטית אין בעיה לדבר על הודו, אבל כשמדברים על ג'אז אף אחד לא מוכן להגיד אדם שחור (או אפרו-אמריקאי). הוא כתב את זה בהקשר לאיזה פאנל תקשורתי כזה או אחר, בו דיברו על ג'אז ולא הייתה נציגות שחורה. עכשיו, הפוסט נגרר לקווים די גזענים מכל מיני כיוונים והועלו כל מיני נקודות, מעניינות (לי) יותר ופחות... אבל בין השאר דובר פשוט על ההכרה והכבוד בזה שזו אומנות שהתחילה ונדחפה בעיקר על ידי אמנים שחורים (אפרו-אמריקאים או איך שתרצו), ושיש עניין שהרבה מוסיקאים אירופאים (ואולי היה כך מאז ומתמיד?) לא מוכנים לקבל את ההשפעות האלה, אך עדיין מאוד מתעקשים על השימוש בשם הז'אנר. עכשיו, ברור שזה הכל בהכללות גסות ומגעילות (ושזה שהמוח האנושי רגיל לעבוד ככה זה לא תירוץ) אבל זו מחשבה מעניינת שרצה לי בראש בימים האחרונים....

בכל מקרה... סתם התחשק לי לשתף קצת בדברים שרצים לי בראש לאחרונה....

בתגובה ל: קצת לינקים על סיכומי העשור ומחשבות בנושא מאת: chiuaua
שתי נקודות ביקורת על הפוסט (הדי יבבני יש לומר ) בבלוג קולייר:

נקודה ראשונה:
קולייר מלין על כך שמבקרים לא באמת חוקרים ומגלים אלבומים מעבר למה שמונח מתחת לאפם וכך מפסידים מוסיקה איכותית והמוסיקה - מפסידה חשיפה.
נכון שפעמים רבות מבקרי ג'אז לא נוברים ומחפשים בצורה יסודית בין ערימות המוסיקה כדי למצוא את הדברים הכי טובים. אז מה? אין כאן בעיני אמירה שלילית-עראכית, אלא פשוט מצב נתון.
זה המצב הטבעי בעולם בו כמות המוסיקה המשוחחרת מידי יום היא כזו שאין סיכוי למבקר או לסתם חובב ג'אז להאזין ולהעריך את כל האלבומים והסינגלים שיוצאים. הדבר נכון היום בכל תחום ותחום: מבקר ספרות לא יכול לקרוא את כל הספרים שיוצאים לאור, מבקר קולנוע לא יכול לצפות בכל הסרטים וכו'. אלה החיים. מי שלא מוכן לחיות בהם מוזמן לעלות למכונת הזמן ולנסוע 100 שנים אחורה.

נקודה שנייה:
קולייר מבקר את הדינמיקה הנוצרת בין המבקרים שמרוממת אומנים מסוימים.
גם אם ביקורת כזו רלוונטית במיינסטרים של האומנות והבידור, אני חושב שדווקא בג'אז יש משהו חיובי בדינמיקה שכזו. הג'אז גם כך נמצא בשוליים של המוסיקה בעולם ובשולי-השוליים בתודעתם של חובבי הג'אז. רק "התגייסות" או קונצנזוס של הרבה מבקרי ג'אז תסייע לאלבום כזה או אחר לחדור לתודעה הציבורית הכללית. כך קרה השנה לאלבום המצוין של ויג'יי אייר שנכלל בין 50 האלבומים הטובים של השנה, לא במעט לטעמי, בגלל השתבוחות הגדולות ששפכו עליו מבקרי ג'אז רבים.
אני גם חייב לומר שאני די סומך על האינטגריטי של רוב מבקרי הג'אז שלא ייסחפו סתם כך לאיזה "בון טון" של מוסיקאי זה או אחר בלי שיהיה לו מה להציע. ודאי לא כולם.