אז החלטתי לכתוב עוד קצת חגיגים ומחשבות. לא יודע אם אתם זוכרים, כתבתי פה קצת מחשבות לפני כשבועיים, וחשבתי לעצמי- זה היה כל כך כיף ומשחרר בשבילי שאולי כדאי שאני אעשה את זה שוב.
הפעם החוויה שעברתי שגרמה לי לכתוב שוב הרבה יותר קשורה למוסיקה.
בדיוק חזרתי מהופעה של חבר יקר, ד.מ (שמו שמור אצלי ואם תרצו לדעת את שמו צרו איתי קשר במייל). ד. הוא פסנתרן, והכרנו פעם ראשונה כאשר ניגנו ביחד בהרכב בבית הספר רימון. התחלנו שם ביחד וסיימנו שם ביחד, עברנו לברקלי ביחד, אנחנו מסיימים ברקלי ביחד ואנחנו עוברים לניו יורק ביחד, אם כי לא נגור ביחד. לד. יש גם חברה למי שמדאיג אותו כל הביחד הזה (סתם צוחק). אז אפשר להגיד שאני מכיר את נגינתו מקרוב. זאת ועוד, ד. כותב את המוסיקה הכי יפה שאני מכיר. ואני זוכר פה את הדיונים לגבי הריסת היחצ"נות את השפה העברית ועל כך שהיום כל אחד הוא גאון, וכותב את המוסיקה הכי, שלא לאמר מנגן כרב-אמן או כגראנדסלאם. אבל באמת שאני חושב שד. כותב מוסיקה פשוט יפיפיה. אני משוחד כמובן, כי הוא חבר טוב וכי מדי פעם הוא קורא לי לנגן איתו, ובכל זאת. בכל מקרה, אני מכיר את המוסיקה שלו טוב מאוד ואני המעריץ מספר 1 שלו ושמעתי כל הופעה שהייתה לו בשלוש השנים האחרונות שאני מכירים (חוץ מאחת אבל לא נורא).
היום הוא ניגן את ההופעה האחרונה שלו בברקלי, לאחר שהקליט את אלבום הבכורה שלו, והוא החליט לעשות מופע סולו פסנתר. מיותר לציין שהוא שבה אותי מהצליל הראשון שהוא ניגן היום ושהיה לי תענוג להיות בהופעה (חברה שלי לשעבר תמיד כעסה עלי שהייתי אומר מיותר לציין אבל אני אוהב את זה). אבל מה שבאמת הפיל אותי וגרם לי לחזור לכתוב הוא שיר אחד שלו בשם בומביי. זה שיר טיפונת מורכב שמבוסס קצת על האינטרקציה עם כל הלהקה. וכאמור, ד. הופיע לבדו עם הפסנתר. כשהוא התחיל לנגן אותו, ישבתי על הקצה של הפסנתר רק מחכה לרגע בו הלהקה אמורה להיכנס בשיא הכוח ולראות מה הוא יעשה. איך הוא יחקה את האפקט הזה?. הרי אם הוא רק יתחיל לנגן יותר חזק הכל ישמע סתם ריק. אם הוא יוותר על העניין, הרי שהוא פספס את השיר... אפשר לאמר- בין הפטיש לסדן. אבל ד. מוסיקאי משכמו ומעלה וידע בדיוק מה לעשות. הוא פשוט הוסיף עוד קול בפסנתר ועיבה את כל הטקסטורה שהוא ניגן. לכאורה לא משהו מיוחד, אבל יצר מין אפקט כזה, כאילו הכל גדל והתרחב, והתוצאה הרצויה הגיעה ללא להקה ובלי ששום דבר היה חסר לי.
ולמה בעצם אני כותב את כל זה, מעבר לכך שיצא לי לשמוע וראות רגע מוסיקאלי ממש יפה?. בגלל שזה גרם לי לחשוב על איזה יופי זה כשאדם בא ומתגבר על מכשולים. והוא מתעלה מעל מה שהוא בדרך כלל ולרגע אחד ממלא במלוא ההיקף את מקומו ביקום. זה גרם לי לחשוב כיצד זה אפשרי לעשות את זה ולהבין שכך אני רוצה לחיות את חיי. שבכל רגע ורגע (או לפחות כל רגע שהוא משמעותי מספיק) אני רוצה להתעלות על עצמי ולתת את המקסימום האפשרי. מה שאומרים בלועזית-
to rise up to the occasion
אך זה אפילו יותר מזה. זה כאילו למלא בכונה (שזו מילה שאין בשום שפה אחרת חוץ מעברית במורכבותה). את כל המקום הפיזי שאתה ממלא. כאילו באמת להצדיק שאתה עושה משהו ולא מישהו אחר. ונראה לי זו התכונה הכי חשובה במוסיקאי או אולי בכל אמן. והדבר שהכי מבדיל תלמיד לבעל מקצוע (ואולי אומן לאמן). העובדה שמשהו נעשה במלוא הכונה ויש לו חותמת אישית. כאילו לאמר- זה איך שאני הרגשתי ביום כך וכך בשעה כך וכך כשעשיתי כך וכך. אני ולא אחר.
שוב, אני אשמח לשמוע תגובות ותובנות. אם שימחתי אתכם או אכזבתי אתכם או אפילו גרמתי לכם לחשוב על החיים לשנייה, אשמח לדעת. אשמח אם תעבירו הלאה את התחשובות והמחשבות האלה (בעיקר אם הן חיוביות). ושוב אם מישהו רוצה לדעת מי זה ד. שיצור איתי קשר.
צי'וואווה.
שומע כרגע-
Stevie Wonder: Innervisions.
תוקן על ידי ברק ויס 14/7/2009 6:18