|
רצוי שתתארו גם את הנסיבות בכמה מילים.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה רציתי באמת לעשות סקר קצר ולשאול. כשקשקשתי עם יאיר (הר-הנגב) בוואטסאפ ואמרתי לו שהר שלמה פרייר לעומת הזקיף של הרמון, הוא קצת התפלא, כי העליה להר שלמה בהחלט עומדת במקום מכובד ברשימת העליות הקשות, עם או בלי מעקה בטיחות ויתדות. בגיאורגיה, כשטיילנו בטושתי, באחד הימים טיפסנו עלייה ארוכה מאוד ביער. נדמה לי 500 מטר רצופים. ברור שהיה לי קשה. הציעו לי לעלות על הסוס אבל וויתרתי והתעקשתי לעלות ברגל, צעד-צעד. אחד המדריכים צעד לפני, בקצב שלי, הכתיב לי קצב מאוד איטי. אח"כ נתנו לי להוביל את הקבוצה. זו היתה הפעם הראשונה שהייתי הראשונה בטור בזמן עלייה. אני זוכרת את תמר שהלכה מאחורי וכל הזמן עודדה אותי. אח"כ ניגשו אלי אנשים אחרים מהקבוצה ואמרו לי שהלכתי בקצב מצויין, לא מהר מדי, לא לאט מדי, שבזכותי גם הם יכלו לעליה הזו.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרהכפי שציינת בעצמך, יש משתנים רבים המשפיעים על רמת הקושי.. עייפות, מצב גופני כללי, כושר גופני, תנאי אקלים, סוג הקרקע, משקל נישא ועוד ועוד. אני לא חושב שיש לי עליה מסויימת שהיא "הקשה מכולן" הר ישי היה לי קשה, מעלה צאלים הוא מעלה מכובד.. הגבעה האחרונה ממעלה לבונה לעטרת בשלג הגדול. (שם האמת חשבתי שאני מת. אבל זה לא היה טיפוס אלא הקפה של ההר.) אך בסופו של דבר העליה הקשה ביותר, כמו לאילנה, הייתה בחו"ל. בav1 בדולומיטים. בשל חוסר מקום באחת הבקתות נאלצתי ללכת מקטע כפול וקשה מאוד. הקושי היה בכמה מישורים... הייתי לבד הייתה לי אפשרות מפתה "לרדת מהשביל", להקיף את ההר, למצוא מקום במלון ולמחרת לעלות ברכבל-פיתוי אמיתי. מבחינה פיסית, חוץ מיום ארוך (למעלה מ 20 ק"מ שכבר היה מאחורי) היו שם שתי עליות. אחת תלולה וקצרה יחסית (יחסית אם אני זוכר נכון היא לקחה יותר מחצי שעה) והשניה ארוכה ובלתי נגמרת. 90% מהעליה הלכו בסדר. (יותר משעתיים וחצי עליה רצופה) ה 10% בסוף היו קשים ובעיקר מתישים. הגובה 2700 מ'. לא משהו שממש הפריע אבל בטח לא עזר.. וכמו שאילנה תיארה..צעד אחר צעד.. חלק בשלג..חלק בשביל לא ברור...נוף דרמטי ביותר..אני לבד.. ההגעה לפסגה הייתה אחד ההשגים של הטיול ובכלל. קבצים מצורפים:
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה
העולם גדול, אבל, עדיף שנתמקד במסלולים בארץ, שיש סיכוי שכל חברי הפורום מכירים ויכולים להזדהות עם החוויה.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה
חשבתי שהעליה הזאת תסתיים בחילוץ. היה חם..כל כך חם.. הבזלת שפלטה חום רק הגבירה את תחושת ההליכה בתוך תנור. לא הייתי מאוקלמת לחום, זה היה טיול של תחילת קיץ, חודש מאי, נחל זויתן על שפע המים שבו הקהה את תחושת הסכנה. ירדנו את הנחל בכף עד לעין נטף ואז התפצלנו, אני עליתי חזרה לבד לחניון יהודיה (כדי לאסוף את המכונית) והשאר המשיכו לבריכת המשושים. תוך כדי העליה הרגשתי שהגוף לא מצליח להתקרר, סיימתי את כל המים שהיו לי, עצרתי בצילם של שיחים דלים, אבל שום דבר לא הצליח לקרר אותי. אנשים חלפו על פני והתביישתי לבקש מים או לשדר מצוקה.. בסיכומו של דבר הצלחתי לגרור את עצמי עד לחניון. נכנסתי לתוך שוקת הבירזיה ופתחתי על עצמי את כל הברזים. לקח לי חצי שעה להוריד את טמפרטורת הגוף ולחזור לתפקד.
מאז אני מטיפה בכל הזדמנות על חשיבות האיקלום לחום.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: מעין נטף לחניון יהודיה..מסלול שגרתי ובכל זאת.. מאת: סאקרה בדיוק באותו המקום, בעליה מפל הזויתן חזרה לחניון. לא תוואי קשה במיוחד אבל היה חם. עומס חום כשמעט גמר עלינו... התקדמנו מנקודת צל אחת לבאה אחריה. היגעתי לברזייה בחניון עם הלשון בחוץ... לגמרי מזדהה עם החוויה שתארת. חוצמזה, כשנגמרים המים זו לגמרי לא בושה לבקש. מקסימום יגידו "לא".
|
|
בתגובה ל: קרה לי מקרה דומה בקיץ האחרון מאת: אילנה ב
ולא התייבשות. מאד קשה לבקש מים מאנשים זרים ובמקום לשתות אותם ,לשפוך אותם על הראש.
יש חשיבות רבה מאוד למגבות הקטנות שאת עוטפת בהן את הראש והצוואר. (כל עוד הן רטובות כמובן)
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: בשלב שהייתי זקוקה למים,הבנתי כבר שזו מכת חום מאת: סאקרה רצוי לקחת לטיול בקבוק קרח וותיק ששהה בפריזר כמה שבועות וככה הקרח נמס לאט יותר. רצוי בקבוק עם פקק מסתובב כמו שיש בבקבוקים קטנים של מים מינרלים וככה אפשר לטפטף בעדינות מים קפואים על הפנים והעורף. חשוב מאוד! לי זה מאוד עוזר.
|
|
בתגובה ל: קרח גם עוזר מאת: אילנה ב 1. לסחוב בקבוק קרח רק כדי לטפטף כמה טיפות לא הייתי סוחב.
2. כמה טיפות חוץ מההרגשה לא משנות הרבה, חשוב לציין יחד עם זאת שהרטבת הגוף במי קרח עלולים לכווץ את כלי הדם ודווקא למנוע פליטת חום החוצה מהגוף. ההמלצה בקירור הגוף היא על מי ברז רגילים.
3. מעבר לכך כמובן שמנוחות ראויות (כל שעה רבע שעה הפסקה), איקלום מוקדם, ביגוד מתאים ובכלל התאמת הפעילות לתנאי האקלים והאיקלום יפחיתו את הסיכוי ללקות במכת חום.
4. אגב, על העליה הזו מהזוויתן בתנאי חום שמעתי מעוד מקורות, כנראה שיש בעליה הזו שילוב המקשה מאוד על ההולכים בתנאים חמים.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרהזה המעלה הכי קשה שעליתי
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה חלקם שייכים כבר לתחום הטיפוס ההתאבדותי כמו הפעם שטעיתי לחשוב שצריך לטפס צמוד למפל רחף תיכון כדי לעקוף אותו... עליה איטית מנווה אטיב להר סנאים בדד ושלג בגובה הברכיים, מעלה עמיעז ב32 מעלות, ועוד... אבל צירוף המקרים המתיש ביותר היה בן 350 מ' בלבד. ומעשה שהיה כך היה - 13.6.2008 בעיצומו של מרתון הטיולים של דביר רביב בשומרון, קבוצה גדולה גולשת ב7:30 בבוקר מגבעות איתמר לכיוון ינון, גילינו את בריכת המים של ביר א דוא, טבלנו בעין ג'היר וחלק מהקבוצה פרש וטיפס חזרה לאיתמר. המשכנו לעין א תחתא ועין אל פוקא וחלק נוסף פרש לו לכביש אלון. נותרנו שישה אנשים, לא חמושים אך מדריך ארך רגליים נחוש להשלים את המסלול המתוכנן... המשכנו לעין שעב אל ביר ולחרבת טנא אל פוקא, יום שישי 16:00 אחה"צ הלכנו כבר 16 ק"מ נשאר 'רק' לטפס 'דוך' חזרה לאיתמר. חם... והעליה קשה... עוד 3 שעות שבת אני עוד צריך לתפוס טרמפים חזרה לבני ברק בדמיוני אני מתפגר בעליה, חוזר בגלגול, נתקע שבת באיתמר, מתגרש, חוזר ומתאבד... ואז, בסיום העליה, חבר - מושיט יד, מעמיס את תרמילי על כתפיו, אני מגיע ל'מצפה שלושת הימים' קורס לרכב אחד המטיילים, עד צומת תפוח עסוק בסידור הנשימות, בצומת תפוח אופס! טרמפ לפתח תקוה, מונית שרות לז'בוטינסקי... שרדתי. שבת שלום (:
|
|
|
בתגובה ל: נספחים... מאת: elimetayel ההר האהוב עלי בעת שירותי בצבא כמדריך ידיעת הארץ בשומרון...
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה שילוב לא מוצלח של מסלול ארוך, (התחלתי בצומת צפית). חום תרתי משמע (שלי ושל הסביבה), ומחסור בשינה. התוצאה הייתה שאת מעלה עלי עליתי בקרוב לשעתיים. השקיעה מתקרבת ואני עתידה לסיים בכביש מעלה עקרבים ולפני עוד עצירת טרמפים. המזל שיירת ג'יפים עולה בכביש ואני בכוחות אחרונים מזנקת לאמצע הכביש ומאלצת אותם לעצור לי. (הפיצוי היה הקפה וארוחת הארבע שלהם אליה הוזמנתי). מסקנה לא מומלץ לטייל כשחולים, במיוחד לא לבד.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה גם אני מצטרף למה שנאמר פה, הרגעים הכי קשים בטיולים הם לאו דווקא בגלל תוואי קשה אלא בגלל צירוף של כל הגורמים הנלווים: עייפות, חום, צמא, בדידות, משקל...
לטמון עליתי בפעם הראשונה ביום ספטמברי חם. ירדנו מאלון-מורה לעין-בידאן בירידה התלולה ביותר בארץ ישראל שממערב לירדן - כ-800 מטר. דווקא בכיוון ההפוך טיפסתי מספר פעמים אך לא הרגשתי קושי יוצא דופן בגלל שעשינו את זה לאט-לאט. מעין בידאן התכווננו היישר להר טמון. הטמון הוא רכס לא גבוה (590) אך תלול בעיקר במפנה הדרומי שלו בו עלינו.
היום יום שישי, השעה שעת צהריים - שבת בפתח, ואם זה לא מספיק - הימים ימי טרום ניצני הטיולים ביו"ש, תיאומים צבאיים עדיין בגדר חלום, ואנחנו מקבלים הודעה שברדיו מדברים על קבוצה ש"נעדרת" ברחבי יו"ש. מבינים שיש כאן סיכוי להסתבכות, פותחים מבערים ומחליטים לא להתעכב על תוואי נוח אלא לעלות - דוך. זכור לי טיפוס ידני מפרך בדרדרת וכמה אבנים שנתתי להם שיחות שכנוע לא לזוז, ואיומים שאם אני נופל אני לוקח אותם איתי...
מגיעים לפסגה שם הייתה סוכה נפלאה ומצלה (היום כבר איננה) ולאחר מנוחה קלה וספירת מלאי מתברר - שתי מטיילות חסרות, אחת מהן סובבה את הקרסול בעלייה ולא מסוגלת להמשיך. יורדים בתלילות לבערך שליש גובה ועושים את העלייה הזו שוב, בקושי אך במהירות...
הירידה מהטמון לסיום ביישוב בקעות זכורה לי כשילוב של חלימה בהקיץ, צליעה ונסיונות לחשוב על איזה שריר עוד לא נתפס לי...
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה העליות שהיו לי הכי קשות הן לאו דוקא העליות הקשות אלא העליות שלא לקחתי בחשבון מראש ולא התכוננתי אליהן. החום גם תרם הרבה לקושי. אני זוכר שלושה:
1. דרך הרכב ממפל מיצר למבוא חמה. אני בסוף טיול בגולן. עוד שעה כבר חושך וכל מה שנותר כדי להגיע לאוטו הוא רק לעלות בשביל הג'יפים ממפל מיצר למבוא חמה. עליה של כ-250 מטר בה בכל פיתול נעצרתי לנוח ולאגור כוחות ולקוות שהעליה תגמר בפיתול הבא.
2. שלוחת שיירות. אני הולך במסלול שביל ישראל לכוון ירושלים ומגיע למסילת ציון. אני מחליט לוותר על הפסקה ולהמשיך רק עוד 2 ק"מ עד המשלטים ולנוח שם. היה יום חם ונאלצתי לעצור בכל פינת צל בעליה.
3. העליה מנחל נטפים להר יהורם. העליה הזאת דוקא היתה מתוכננת אבל כשהסתכלתי על המפה לפני הטיול, קווי הגובה לא נראו לי צפופים ותלולים ולא ציפיתי לעליה רצינית. אבל היה יום חם ושכחתי שבאיזור אילת קווי הגובה מופיעים במרווחים מטעים של 20 מטרים...
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה השארנו רכב במצוקי דרגות, ירדנו לנחל דרגה, עלינו לרמת המדבר, ירדנו למצפה שלם - והתפצלנו - שניים יצאו לעין גדי, ושניים (אני בתוכם) ניסינו לתפוס טרמפים למצוקי דרגות. אף אחד לא עצר, השאה התאחרה (ינואר...) ופחדנו להיכנס לחשכה. עלינו לאורך הכביש והחלטנו "לקצר" ולטפס על המצוקים. קשה, מסוכן, מפחיד ומתחיל להחשיך. הגענו בחושך ובקור, אף שטופי זיעה.
אל תעשו את זה לעולם!
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה כמו שאמרו כולם עליות קשות זה בד"כ שילוב לא מוצלח של תנאים . תחילת ספטמבר 2008 יום שלישי למסע חוצה שומרון .25 דקות של טיפוס בשיא החום (12:00).את העייפות של העליה הרגשתי בעיקר בירידה לעוג'ה כשכבר לא היו מים אחד משלושת המקרים שחשבתי שאתפגר בטיול .
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה גם אני הייתי קרוב להתפגר 3 פעמים במהלך ההליכה בשביל ישראל ואף אחת מהפעמים לא הייתה באחת העליות "המיתולוגיות" של השביל כמו מעלה עלי או חוד עקב וכו' אלא בעליות שגרתיות לגמרי שבאו בסוף יום חם עם אקלום גרוע, לאחר שפעת ממושכת וכיוצ"ב:
1. מקיבוץ יגור לעוספיה (שם הצלחתי להתעלף בפועל). 2. העלייה לתל עזקה בסוף יום חם שהתחיל במושב מטע. 3. היציאה מסדקי חווה בסוף יום שהתחיל בעין שביב.
דווקא את העליות המיתולוגיות שרדתי יפה.
וכמו שאמר מארק טווין "החורף הכי קשה שחוויתי היה קיץ בסן פרנסיסקו" אז העלייה הכי קשה שחוויתי הייתה הירידה בנחל עפרן.......
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה לקושי. את מעלה ישי עלינו השנה באוקטובר ביום חם, היה סיוט. לפני כמה שנים עלינו בחורף בלי שום בעיה. אותו הדבר מעלה צוקים, מעלה עלי, הר שלמה ועוד עליות שעלינו גם ביום קר וגם ביום חם. כשלא חם וכשאני לא עייפה והקרסול לא כואב אני עולה די בקלות וכשמשהו מציק לי אני בקושי סוחבת.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה עם ציוד השוקל קרוב ל 30 ק"ג , הכולל מלבד הציוד הצבאי והתחמושת גם לא מעט מים ואוכל. העליה התלולה, בחושך ובכל מזג אוויר הצריכה מאתנו לאחוז בענפים ועצים, חלקם דוקרנים ולכן היינו מצוידים בכפפות "נומקס" חסינות מפני קוצים.
מיותר לציין שצריך היה לשמור על שקט מוחלט ולא היה מקום לקיטורים.
הצד החיובי: מרווה משולשת וריחנית בישמו את הדרך. הצד השלילי: הירידה לא פחות קשה ולא פחות תלולה.
|
|
בתגובה ל: העליה הקבועה לשאמיס אל ערקוב בדרום לבנון מאת: אלעד 1975ללא תוכן
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: אמרנו בלי חו"ל.... מאת: סאקרהבשנים האחרונות הלכתי במספר שבילים פופולאריים בחו"ל פארק האגואסטורטס בפירינאים חלק מהאלטה ויה 1 בדולומיטים וחלק מה-TMB (סובב מונבלאן) באלפים. למרות שלפי הנתונים "היבשים" כל קטע יומי בשבילים האלה קשה יותר מכל מה שניתן למצוא בארץ ועלייה וירידה יומית ממוצעת בשבילים האלה היא של 1000 מטר ביום כשגם עלייה יומית של 1500 היא לא חזיון נדיר (ולהשוואה רק 2 קטעים בשביל ישראל מתקרבים לעלייה יומית של אלף מטר. קטע השביל הראשון כשמתחילים מדרום והקטע מכפר קיש להר יונה כשהולכים מצפון) הרי בחו"ל אף פעם לא הגעתי למצבי התשישות הקיצוניים שבהם כל צעד נוסף בעלייה הוא מלחמה אמיתית. אני מסביר את זה בשני גורמים- האחד הוא מזג האוויר. מתברר שללכת באלפים ביולי-אוגוסט זה לרוב נעים יותר מללכת בנגב בינואר-פברואר (לא כולל מצבי קיצון כמובן)ואגב, צל אין גם שם כי רוב ההליכה נעשית מעל קו העצים. השני והקריטי יותר לטעמי הוא איכות השבילים. יש לנו עוד הרבה להתקדם עד שנגיע לאיכות שבילי ההליכה באירופה ומתברר שדילוג בין בולדרים, עלייה וירידה במפלים בדרגיות/סולמות/חבלים וכו' גובה מההלך מחיר אנרגטי כבד ביותר שקשה לכמת אותו רק במונחים של אורך הקטע בקילומטרים או עלייה וירידה מצטברים. אנקדוטה קטנה שתמחיש- באחד הימים ב-TMB בעלייה ל-LAC BLANC המהמם יש שלושה סולמות שצריך לטפס בהם והאירופאים מתרגשים מזה כבר 3 ימים למפרע "עוד יומיים זה הסולמות" ולמחרת "מחר זה היום של הסולמות" ובבוקר שלמחרת "וואי, וואי, היום עוברים בסולמות" לך תסביר להם שבכל נחל נידח בנגב שמסומ"ש יש דרגיות בשפע, סולמות, בולדרים שאתה צריך לנחש מאיפה עוברים אותם, דרדרות, מפלים שיורדים על התחת ודשדשת חצץ מעצבנת איפה שהנחל מתרחב.
|
|
בתגובה ל: ובכל זאת מילה על חו"ל מאת: יובלש
או mountaineering. בארץ עשו חמין...- נתנו הגדרה כוללת של "מטיבי לכת" וזרקו לתוכה את הכל.
בעבר זכיתי לשמוע מתיירים אירופאים תגובות מאוד ביקורתיות לגבי מסלולים במדבר יהודה שאצלינו נחשבים טיולי משפחות. (משש מורבעת,צפית-תמר,אוג תחתון וכד) אחד מהם (צרפתי, טייל ותיק ומנוסה) הגדיר לי את ההבדל- כשהשביל לא מאפשר לך לטעות..זה כבר לא Hiking. אם צעד אחד שגוי יגרום לך לצנוח אל מותך, זה אלפיניזם.
מאידך, בדרום אפריקה ובנימיביה משגרים אותך למסלולים קשים, הכוללים מכשולים בעייתיים ולא מציינים בכלל דרגת קושי, רק זמני הליכה משוערים.
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: באירופה יש אבחנה ברורה בין hiking ל"אלפיניזם" מאת: סאקרה והקושי הטכני בסופו של דבר משליך גם על הקושי הפיזי. כשאתה צריך לחשב כל צעד, כשאתה חושש ממעידה החלקה וכו' כשקצב ההליכה משתנה כל הזמן בגלל ההאטה במעברים קשים אתה מבזבז הרבה יותר אנרגיה מאשר כשאתה הולך בשביל מפולש והעיניים שלוחות קדימה לנוף ולא למטה למדרך הרגל והקצב פחות או יותר אחיד מה שמאפשר לך להיכנס לסוג של הליכה מדיטטיבית ולצלוח עליות שלעומתן מעלה עלי עם ה-300 מטר שלו נראה כגבעונת זניחה.
כדאי אולי להעלות את זה כנושא למחשבה בוועדה לסימון שבילים שתהיה התייחסות גם לקושי הטכני במסלולים הרלוונטיים.
|
|
בתגובה ל: באירופה יש אבחנה ברורה בין hiking ל"אלפיניזם" מאת: סאקרהככה נראה אגם לאגאזוי מלמעלה מה"פורקלה די לאגו" והשותף שלי למסע שסובל מפחד גבהים קל מסתכל למטה ואומר לי "חוזרים. אני את הדבר הזה לא יורד" קבצים מצורפים:
|
|
בתגובה ל: באירופה יש אבחנה ברורה בין hiking ל"אלפיניזם" מאת: סאקרההשביל מזגזג בסרפנטינות נאות למיתון השיפועים. בשולי השביל הונחו קורות עץ כבדות למניעת גלישת הדרדרת (ואגב גם זה לא הספיק והקטע הזה נסגר תכופות בגלל גלישות אדמה אז האיטלקים לא התעצלו ובתמונות שראיתי מהקיץ האחרון כבר יש שם אוטוסטרדה ממש) אילנה זה טיזר בשבילך לקיץ. איזה כיף מחכה לך. קבצים מצורפים:
|
|
בתגובה ל: אבל תראו איך זה נראה מלמטה מאת: יובלש אולי חכה קצת עם הפניה לועדה לסימון שבילים - אם השבילים שלנו יעברו כזה "טיפול" אגרסיבי נאלץ גם אנחנו לנדוד לחו"ל לצורך טיולים , אבל לא לאירופה אלא לירדן.
|
|
בתגובה ל: אוי ואבוי מאת: shayhertz ואת ה"אוי ואבוי" אני מעדיף לשמור למקרים שאני שומע על עוד מטייל שנהרג כי בארץ מעדיפים שתלך "דוך" בשבילי מרפסות על סף תהום.
|
|
בתגובה ל: העליה הקבועה לשאמיס אל ערקוב בדרום לבנון מאת: אלעד 1975והחי"רניקים איתנו עלו עם הנגמ"שים לסוגיהם השונים, לא?
|
|
בתגובה ל: דווקא לעלות עם הטנק למעלה היה ממש 'כייף'... מאת: went with fish ואני לאורך כל השירות העדפתי תמיד ללכת ברגל מאשר עם רכב/רק"ם/מסוק וכו'
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה עת עליתי אותו בפעם הראשונה. אני בן 16 חגור תרמיל צהל"י מלא קופסאות שימורים וחגורה עם שלוש מימיות עוטפת את מותניי. זה היה במסגרת טיול של כיתה י' במדבר יהודה ואנחנו לא התחלנו להבין שהולכים לקרוע אותנו עד הסוף. עצם העובדה שאני זוכר את העליה הזאת כסיוט מתמשך אחרי כ"כ הרבה שנים מעידה על עצמת החוויה. לאחרונה זכור לי הטיפוס דוך על הדופן הדרומית של הר כמון כעליה מסויטת אולי בגלל הפגרה של חמישה חודשים שנגזרה עלי או בגלל רגל ימין שפשוט התקשתה לעלות את מדרגות הסלע הגבוהות.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה אחרי עשרות עליות תלולות עם הפרשי גובה תלת ספרתיים, חלקם הגדול בטיולי בדד, למדתי שהקצב שלי בעליות מסוג זה הוא 15 דקות לכל 100 מטר גובה עם סטיות של מקסימום 20% (יותר או פחות). מהרגע שאני יודע שזה הקצב שלי ואני יודע מה גובה העליה שעומדת מולי (תכנון! תכנון! תכנון!) אז הכל נהיה קל יותר. כמובן שתוך כדי העלייה וההתנשפויות המחשבה שעוברת לי בראש זה "למה לעזאזל אתה עושה את זה לעצמך" בד"כ מספיקה חצי דקה של הסדרת נשימה באמצע העלייה אל מול הנוף כדי להפוך את זה ל"איזה כיף שהגעתי לפה".
העליה הכי קשה שזכורה לי משביל ישראל היא העלייה מנחל נקרות להר יהב, "רק" 250 מ' הפרש גובה, אבל הקושי נבע מזה שהיה צהרי יום חם ולא הייתה טיפת רוח לאורך כל העלייה. לשמחתי, גם בעליה הזו כלל האצבע שלי לא אכזב ואחרי סיוט של 40 דקות הייתי למעלה.
הקטע הכי קשה שהיה לי בטיול היה דווקא בקטע מישורי והוא נבע מחוסר תכנון. התכנון המקורי שלי היה לעשות את הכרבולת עם ירידה בנחל עפרן עד חניון מדור שם קבעתי עם מקפיץ, תכננתי גם לקחת לדרך 2 חטיפי אנרגיה (בנוסף לסנדביץ') שבסוף שכחתי בבית. המסלול על הכרבולת והירידה בנחל עפרן הלך לי הרבה יותר מהר ממה שתכננתי (ב 12 בצהריים כבר יצעתי מהמעוק של נחל עפרן) ולכן התקשרתי למקפיץ שיחכה לי בחניון הלילה בתחתית חוד עקב. אחרי 6 ק"מ ושעתיים הליכה בבקעת צין (ביום נעים!) התחלתי להרגיש ממש לא טוב וגם השתייה הרבה לא עזרה לי. רק בסיום הטיול אחרי שהחזרתי לעצמי כמות יפה של קלוריות וסוכר השתפרה ההרגשה.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה גם באחד ממסעות "חוצה שומרון" (בסוף האביב). בתחתית העלייה, שבאה לאחר יום שלם של הליכה, עשיתי טעות רצינית והסכמתי להתחלף בתרמילים עם מטיילת אחרת עד שנגיע למעלה. העלייה הייתה קשה מאד, ובלי הציוד שלי עוד יותר (הקבוצה קצת התפזרה ולא היה קשר עין עם המטיילים האחרים עד לכביש למעלה).
|
|
בתגובה ל: מנחל תרצה להר כביר מאת: עמית 17100 ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: מנחל תרצה להר כביר מאת: עמית 17100
בטיול הג'יפים שדווחתי עליו בפורום, עלינו מנחל תרצה להר כביר והג'יפ נאלץ לנוח פעמיים,על סף רתיחת מנוע...
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה כרגע אני אגיד כנראה נחל עקרבים כי אותה אני הכי זוכר.
מהעבר הרחוק יותר אני יכול לחשוב על שתיים. הר ישי (דווקא בבוקר כשלא היה חם) העלייה מואדי אל קוף למחנה תלם ביום קיץ לוהט. זה היה טיול של כמה שעות וחשבתי שיש לי די והותר מים אבל לא הערכתי נכון את החום ובאמצע העליה נגמרו לי המים. זאת לא הפעם היחידה שעליתי את העלייה הזו אבל זאת הפעם הכי קשה.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה כיף לקרוא על החוויות של כולם.
לי אישית קשה לשים את האצבע על עליה קשה במיוחד. לא מצליח לזכור תחושה כזו של תשישות בסוף עליה (למעט העליה למצדה בסוף מסע הכומתה, אבל זה לא טיול).
אם בכ"ז צריך לבחור הייתי מציין את מעלה ברך. עליתי בו בתור נער. לא זוכר מה היה מזג האוויר וגם לא כמה ק"ג היו על הגב אבל הוא שמור אצלי בזכרון כמעלה "רציני".
בחו"ל דווקא יש לי כמה מתמודדים - 1) הרי הפינדוס בצפון יוון - עליה מקוניצה שבעמק האאוס לכיוון הרכס שמדרום לנהר. עליה תלולה מאוד בשביל מסומן גרוע שעל הגב מעל ל 20 ק"ג 2) רכס האנפורנה בנפאל - עליה לפאס המפורסם בקור מקפיא כשאני חולה בשפעת 3) רכס הקומבו בנפאל - עליה מגוקיו (4750 מ') לגוקיו-רי (5357 מ') ביום שמשי אחרי סופת שלגים (כך שכל העליה בשלג רך ומחליק)
יונתן
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה לפני שנים רבות כשעדיין יכולתי לעשות טיולים כאלה. טיול "גבים" בנחל צאלים מבריכת צפירה עד היציאה מהנחל בתחילת הקיץ(מאי למיטב זיכרוני),חם אבל לא היסטרי. השארנו רכב באזור החניון המערבי של המצדה. וזה הצריך חזרה מהנחל בעליה של מעלה ענבה(מסלול מעגלי). יום טיול ארוך ולא קל, העליה הזאת הייתה המפרכת ביותר הזכורה לי.
הגענו ממש לקראת אור אחרון לרכב מרוצים אך רצוצים, היו ימים...עין נמר זכור לטוב(המים היחידים שמצאנו בכל היובש שהיה בנחל-כולל בריכת צפירה ונעמה הסתומות בחצץ). בכל המסלול לא פגשנו נפש חיה למעט בעין-נמר, בו פגשנו זוג שתכנן לעלות ולישון בעין צפצפה. לשאלה שלנו האם מותר להגיע ולישון שם, ענו משהו כמו:" ומי יבוא לחפש אותנו שם".
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה חזרתי וקראתי את החוויות של כולכם והתחשק לי להכין מהן סלט אחד.. אז לקחתי רסיסי משפטים מפה ומשם וערבבתי... יצא התיאור המסוייט הנ"ל על האמא-של-העליות כולן שגרמה למטייל-העל שלנו לחשוב שהוא או-טו-טו מתפגר בדרך :-) *** חם... העליה קשה... ארוכה...מפרכת... מסוייטת...ללא ספק העלייה "הקשה מכולן"..., אני עולה כבר קרוב לשעתיים, לקח זמן להבין להבין שהעלייה הזאת הולכת לקרוע אותי עד הסוף כשהסתכלתי על המפה לפני הטיול, קווי הגובה לא נראו לי צפופים ותלולים ולא ציפיתי לעלייה רצינית. מדובר ברכס לא גבוה אך תלול בעיקר במפנה הדרומי שלו בו עליתי. היום יום שישי, השעה שעת צהריים, שבת בפתח, אני מבין שיש סיכוי להסתבכות, פותח מבערים ומחליט לא להתעכב על תוואי נוח אלא לעלות - דוך. "רק" 250 מ' הפרש גובה, אבל הקושי נבע מזה שהיה צהרי יום חם ולא הייתה טיפת רוח לאורך כל העלייה. סיוט. אני בקושי סוחב. חגורה עם שלוש מימיות עוטפת את מותניי, אבל בגלל שלא הערכתי נכון את החום באמצע העלייה נגמרו לי המים, נאלצתי לעצור בכל פינת צל. כמובן שתוך כדי התנשפויות המחשבה שעוברת לי בראש זה "למה לעזאזל אתה עושה את זה לעצמך" זה המעלה הכי קשה שעליתי אי פעם, ללא ספק שייך לתחום הטיפוס ההתאבדותי. זכור לי טיפוס ידני מפרך בדרדרת וכמה אבנים שנתתי להם שיחות שכנוע לא לזוז, ואיומים שאם אני נופל אני לוקח אותם איתי האמת, חשבתי שאני מת, חשבתי שאתפגר בטיול הזה, חשבתי שהעליה הזאת תסתיים בחילוץ. צעד אחר צעד.. חלק בשביל לא ברור.. נוף דרמטי ביותר.. אני לבד... בדמיוני אני מתפגר בעליה, חוזר בגלגול, נתקע שבת באיתמר, מתגרש, חוזר ומתאבד בסיכומו של דבר הצלחתי לגרור את עצמי, בכל פיתול בדרך נעצרתי לנוח ולאגור כוחות ולקוות שהעליה תגמר בפיתול הבא, נחוש להשלים את המסלול המתוכנן, עסוק בסידור הנשימות.
ההגעה לפסגה הייתה אחד ההשגים של הטיול...
הצד השלילי: הירידה לא פחות קשה ולא פחות תלולה סיום המסלול זכור כשילוב של חלימה בהקיץ, צליעה ונסיונות לחשוב על איזה שריר עוד לא נתפס לי, שקיעה מתקרבת, עוד שעה כבר חושך ואני עתיד לסיים בכביש ולפני עוד עצירת טרמפים. הגעתי בחושך ובקור, שטוף זיעה... שרדתי... אל תעשו את זה לעולם!
|
|
בתגובה ל: גם אני אהבתי מאוד את השרשור הזה ו...עשיתי סלט... מאת: אילנה ב ללא תוכן
|
|
בתגובה ל: גם אני אהבתי מאוד את השרשור הזה ו...עשיתי סלט... מאת: אילנה ב ללא תוכן
איזהו חכם? הלומד מכל אדם. אין חדש תחת ה- אבל יש כמה פרטים שלא הבחנו בהם.
|
|
בתגובה ל: בעקבות ה"זקיף של אילנה"-מה העליה שהכי התישה אותכם? מאת: סאקרה חום ובוהק. בתנאים אלו כל מעלה של מאתיים מטר אנכיים ומעלה יש בו מאידאת הייסורים.
|
|