בתגובה ל: יהושוע, התוכל להרחיב את הנושא מאת: סאקרהאנסה לעשות זאת בקצרה ככל האפשר ובניסוח שיהיה בהיר. אם
בשטף הכתיבה השתמשתי במונח ישיבתי/הלכתי שאינו מובן, אשמח
להבהירו.
אחד מאיסורי השבת הוא יציאה מתחום המושב. כלומר: בשבת מותר
לצעוד ברגל (ברכב ממילא אסור לנוע) בכל שטח היישוב בו נמצא
האדם בשעת כניסת השבת, ישוב גדול ככל שיהיה, ועד מרחק
מסויים מחוצה לו.
איסור זה נלמד מהפסוק (שמות טז 29): "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא
אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", והוא נקרא בשם "איסור תחומין".
אמנם פסוק זה נאמר בהקשר של אכילת "מן" בהיות בני ישראל
במדבר. האם איסור זה נלמד מהפסוק עצמו, או רק נתקן ע"י חז"ל
שמצאו לו רמז בתורה? נחלקו בכך ראשונים. לדעת הרמב"ם זהו
איסור מהתורה, אלא שהיא לא קבעה את מידת המרחק האסור וחז"ל
הם שעשו זאת. לדעתו של רש"י, כל עיקרו של האיסור אינו אלא
מדברי חז"ל והפסוק אינו אלא רמז בעלמא.
דעה שלישית סוברת שמקור האיסור מהתורה, אלא ששיעורו עומד על
שלש פרסאות (=12 מיל, שהוא כ 13 ק"מ לפי השיטה המרחיבה),
ואילו חז"ל קיצרו את הטווח לאלפיים אמה (=מיל אחד, שהוא מעט
יותר מק"מ).
הרעיון שעמד מאחורי איסור זה, זהה לזה שעמד מאחורי איסורים
אחרים, והוא הטלת הגבלות המונעות את האפשרות לעשיית מלאכה
ביום השבת.
כך או כך, השטח שמותר להתרחק מקצה הישוב הוא 2000 אמה שהם
מעט יותר (או מעט פחות, תלוי לדעת מי) מק"מ אחד.
מהיכן מודדים את תחום הישוב, מהבית הקיצוני? לא! תחילה
מרבעים את שטח הישוב (על פי רוחות השמים או על פי מה שמסתבר
יותר על פי תוואי הבנוי של הישוב, ישנן שיטות שונות בנדון),
ואח"כ מודדים מקצה הריבוע והלאה.
ישנם עוד פרטים רבים, כך למשל, ישובים הסמוכים זה לזה
יכולים במקרים מסויימים להיחשב כישוב אחד גדול (כל גוש דן
עד כביש 4 במזרח נחשב לדעת רוב פוסקי ההלכה כישוב אחד, למעט
ראשון לציון-מזרח ופתח תקוה שהם מעבר לו. זאת בגלל רוחבו של
כביש 4 שמחלק את הרצף הישובי, ומה עם נתיבי איילון? שאלה
טובה שעסקו בה רבים ונאמרו דעות שונות), ישובים שמוקפים
גדר, יכולה הגדר להיחשב כגבול הישוב, למרות שהבית הקיצוני
מצוי עמוק בתוכו, ועוד פרטים רבים ושונים.
אך כדרכם של איסורים הלכתיים, לכל הגבלה ישנה דרך עוקפת.
כלומר "אסור, אבל...", דרך זו נועדה לאפשר את התאמת ההלכה
הקשוחה למצבי החיים המשתנים.
כך קורה שאדם שנמצא בתחום העיר בני ברק עלול להזדקק לגשת
בשבת לבקר את חברו המאושפז בבית החולים בלינסון שבפ"ת
(ביקור של רשות, שהרי במקרה של פיקוח נפש ניתן לנסוע ללא כל
הגבלה). אפריורית, המקום בו נמצא האדם ברגע כניסת השבת,
כלומר העיר בני ברק, נחשב למקומו. אולם ניתן לקבוע שהמקום
"ההלכתי" ייחשב בנקודה אחרת, זאת באמצעות הנחת מזון במקום
זה.
לדוגמה: אדם שנמצא בבני ברק ורוצה ללכת לבקר את חברו הגר
בפתח תקוה, יכול להניח ביום שישי כמות מזון מסויימת בנקודה
מסויימת בפתח תקוה ובכך לקבוע את מיקומו ההלכתי שם, עובדה
זאת תאפשר ללכת בשבת אלפיים אמה מתחומי פתח תקוה בה נמצא
המזון ולא מתחומי העיר בני ברק.
במקרה זה, יוכל אותו אדם לצעוד בכל רחבי פ"ת, ומחוצה לה ק"מ
אחד לכל רוח. מצד שני, הוא לא יוכל להסתובב בתחומי העיר בני
ברק אלא בתחום שמאפשרת לו העיר פ"ת, דהיינו כק"מ מצומת גהה
ומערבה.
כל זה הוא רק קצה קצהו של הנושא ההלכתי הזה, שפרטיו רבים
והם מן הסבוכים שבהלכות שבת, ולא כולם בקיאים בהם.
לענינינו.
משנמצאו הכתובות הראשונות סביב גזר, היה מי שסבר שהם נועדו
לציין את טווח ההליכה המותר לתושבי העיר, השערה זו על פיה
הגיונית, שכן כאמור הרעיון שמאחורי האיסור הוא למנוע את
הפיכת יום השבת -בו בטלים תושבי גזר ממלאכה- ליום של סיור
חקלאי ותכנון העבודה השבועית. דא עקא, שנמצאו כתובות נוספות
שמצויות בשיפוליה העיר ממש, במרחק שמותר להליכה, וכאן
הופרכה השערה זו לחלוטין.
השערתו של פרפו' רוני רייך נראית סבירה, הוא טוען שתחום
העיר קשור לשאלת בעלות על האדמות. זאת בהייחס למצוות הפרשת
תרומות ומעשרות מן היבול החקלאי לכהנים וללווים, מצוה
שהייתה נהוגה בזמן היות בית המקדש על מכונו, ועברה שינויים
מפליגים כתוצאה של תהליכים חברתיים שהתחוללו אז, בהנהגתו של
יוחנן כהן גדול (איזה יוחנן בדיוק?), שינויים אלו מופיעים
במשנה ובמקבילות שלה.
בשולי הענין
בשולי יער אושא, מצוייה כתובת יוונית, ובתוכה האותיות cb
שישנה השערה שהיא קיצור של המילה שבת (סבתו), זאת במסתמך על
המקור הזה.
את הכתובת הזאת את מכירה
מן הסתם לפני כשנה התגלתה כתובת נוספת, בשולי הישוב תמרת, ובה
מופיעה המילה שבת במלוא הדרה.
הנה היא.
נסכם ונאמר.
המונח "ערובי תחומין" או "תחום שבת", מתייחס למרחק ההליכה
המותר בשבת מחוץ לישוב בו נמצא האדם, אין לערבו עם מונח אחר
"עירובי רשויות" העוסק בטלטול חפצים, או "עירובי תבשילין"
העוסק בהכנת מזון מיום טוב לשבת (מה שעשיתי לפני כמה דקות).
והעיקר שנהיה כולנו עַרֵבים (תרתי משמע) זה לזה...